הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

 "וַיַּרְא אֱ־לֹקים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ־לֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" 

בפרשת נֹחַ, הפרשה השנייה בספר בראשית, לאחר אלף וחמש מאות השנים הראשונות לבריאה, ה' מתייאש מהאופי האנושי: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹקים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו', י"א-י"ג).

"חמס" מעלה אסוציאציות של אלימות, גזל, שוד ואונס. כך גם פירש רבי אברהם אבן עזרא, משורר ופרשן שחי ופעל בספרד בימי הביניים: "בגזל, ובעושק, וקחת גם הנשים בחזקה". כנראה, כדי להצדיק את זעמו של ה'. אולם במשנה במסכת בבא מציעא נאמר: "מי שפרע מאנשי דור המבול… הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו". לפי המשנה, נראה שהחמס שהשחית את הארץ, ובגללו ה' העניש את דור המבול, היה הונאות קטנות, לפעמים נסתרות. "עקיצות", שבהן אדם לאדם - נחש. אלו כירסמו באמון החברתי-כלכלי.

מקסום האינדיבידואל

התלמוד הירושלמי הדגים נקודה זו: אנשים היו לוקחים מרוכל התורמוסין (סוג של קטנית) "רק קצת לטעום", גם כשלא היתה להם כל כוונה לקנות. לאורך זמן, מבחינתו של הסוחר, הפרוטות הצטרפו לחשבון גדול ונגרם לו הפסד ממשי. בשלב הבא איש לא ימכור תורמוסין. כך, למעשה, מתחילה ההשחתה של הפריון המסחרי. כשהאמון בין השחקנים בשוק נשחק, לא ניתן לקיים כלכלה וחברה אנושית.

בימינו הדבר דומה למי שגונב אחוזי בנייה, מרמה במכרזים או מעגל פינות באיכות המוצר כדי לחסוך עלויות. ודומה גם למי שמגיע לחנות כדי למדוד נעליים או בגדים, ואחר כך קונה ישירות מהספק, דרך האינטרנט, במחיר מוזל - כי לספק אין עלויות של הפעלת חנות; או למי שמשתף סיסמאות של נטפליקס.

אלו וגם אלו תורמים להקשחת הגישה ללקוחות, לעלויות אכיפה גדולות ולהתמוטטות העסק. מקסום התועלת האינדיבידואלית, ללא התחשבות בעובדה שכל שחקן משפיע בפעילותו על המערכת הכללית, תוביל להשמדת העולם העסקי.

המודל הקולקטיבי

המבול היה קו פרשת המים. בחציה השני של הפרשה, לאחר שבמשך המבול כולם חלקו תיבה אחת - נח, משפחתו ושניים מכל מיני בעלי החיים, האנושות התפתחה בכיוון ההפוך ופעלה על פי מודל קולקטיבי: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א, א').

בשם האחדות הטוטאלית פנו בני האדם לבניית מגדל בבל, זאת כדי לבצר את הקולקטיב: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית י"א, ד'). הוויתור על האינדיבידואל תואר במדרש: "...ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה".

כמו בסיפור המבול, גם בסיפור מגדל בבל ה' התערב ודחף את האנושות למודל כלכלי המבוסס על אומות שונות. לכל אחת זהות לאומית משלה והתמחות ייחודית במיצוי הפוטנציאל של התנאים הגיאו-כלכליים באזורי המחיה שלה.

התורה מקדישה פרקים ארוכים לתיאור ההיסטוריה האנושית. לצד זה, היא מתארת את דרישתו של ה' לבטל הן את הכלכלה האינדבידואליסטית והן את האיגוד המקצועי שהשתלט על הכלכלה והפך אותה לקולקטיבית.

כך התורה מלמדת שיש לתור אחר מודל משולב, כזה המעודד יוזמה פרטית אבל גם לא זונח את ערכי האחווה. מודל שבמסגרתו היוזמה הפרטית נרתמת לקידום האחריות החברתית, המעצימה את "האח", הגר, העובד והסוחר שבתוך החברה. לידתו של אברהם אבינו בסוף הפרשה שלנו, מרמזת שמודל חדש כבר נראה באופק, עליו נקרא בפרשות הבאות.