הריבית שנגבית מלווים ערבים גבוהה ביותר מ-1% מזו שנגבית מיהודים?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: אחמד טיבי
מפלגה: חד"ש-תע"ל
מקום פרסום: ועדת הכספים
ציטוט: "הריבית שהערבים משלמים בממוצע על ההלוואות הצרכניות שלהם, גבוהה ביותר מ-1% מזו של היהודים"
תאריך: 30.1
ציון: נכון

במהלך דיון בוועדת הכספים, התקומם ח"כ אחמד טיבי נגד השילוב הנמוך של האוכלוסייה הערבית במערכת הפיננסית בישראל. טיבי הצביע על מספר נתונים שלשיטתו מעידים על כך - וביניהם: "הריבית שהערבים משלמים בממוצע על ההלוואות הצרכניות שלהם, גבוהה ביותר מ-1% מזו של היהודים: 5.87% לעומת 4.68". טיבי הסיק מממצא זה כי "הערבים… משלמים ריבית גבוהה יותר על ההלוואות שהם מקבלים מהבנקים במדינת ישראל". בדקנו האם אכן יש פערי ריבית כאלה בין המגזר הערבי למגזר היהודי.

ובכן, המספרים בהם נקב טיבי הם מדויקים. לפי נתונים שהציג המפקח על הבנקים בבנק ישראל בדיון בוועדת הכלכלה במרץ 2022, בשנת 2020 שיעור הריבית המשוקללת על הלוואות צרכניות עמד על 5.87% ביישובי המגזר הערבי לעומת 4.68% ביישובי המגזר היהודי - כלומר, פער של כ-1.2 נ"א. בשנת 2019, שיעור הריבית עמד על 6.68% ביישובי המגזר הערבי לעומת 5.35% ביישובי המגזר היהודי (פער של כ-1.3 נ"א).

מה ההסבר לפער הזה? "ריבית היא פונקציה של סיכון", אומר לנו ד"ר מיכאל גופמן, מרצה בכיר למימון באוניברסיטה העברית שחוקר יציבות פיננסית וסיכון מערכתי, "ככל שגדל הסיכון שהלווה לא יחזיר את ההלוואה, כך המלווה ידרוש ריבית גבוהה יותר עבור ההלוואה". ואכן, לפי המפקח על הבנקים, "שיעור הלווים שפיגרו בתשלומי ההלוואה במהלך השנה ביישובי החברה הערבית גבוה משמעותית" בהשוואה ליתר המגזרים: ב-2020, שיעור הלווים עם הלוואה צרכנית שהיו בפיגור במהלך השנה עמד על 11.7% ביישובי המגזר הערבי, לעומת 6% בלבד ביישובי המגזר היהודי (ב-2019 נתונים אלה עמדו על 11.2% ו-6.1% בהתאמה). לדברי גופמן, "ממצא זה מסביר את הרציונל הכלכלי מאחורי פער הריבית הקיים בין המגזרים: היות שהסיכון שהלווה יפגר בתשלומי ההלוואה גדול יותר ביישובי המגזר הערבי, הבנקים וחברות כרטיסי האשראי דורשים ריבית גבוהה יותר על הלוואות ביישובים אלה".

אבל למה ההלוואות הצרכניות ביישובי המגזר הערבי מסוכנות יותר? ביולי 2022 פורסם הדו"ח של צוות בין-משרדי (שכלל נציגים מגופים כמו בנק ישראל, משרד האוצר, משרד ראש הממשלה, המשרד לשוויון חברתי, המועצה הלאומית לכלכלה ורשויות אחרות) לגיבוש תוכנית לאומית להגברת ההכלה הפיננסית. בדו"ח מובאים ממצאים לפיהם יש ביישובים הלא יהודים שיעור גבוה יותר של שימוש בהלוואות צרכניות, כך, למשל, ב-2019, שיעור הפרטים עם הלוואה צרכנית לפי יישוב עמד על 58% ביישובים לא יהודיים, לעומת 44% ביישובים יהודיים (שאינם חרדיים) ו-44% ביישובים חרדיים. לפי הדו"ח, אומנם ממצאים אלה יכולים להעיד על רמת נגישות גבוהה לאשראי צרכני, אולם ישנו גם הסבר אחר הנוגע לקיומה של תחליפיות בין משכנתאות לבין הלוואות צרכניות עקב בעיות ייחודיות שקיימות בשוק הדיור בחברה הערבית.

נסביר. לפי גופמן, "משכנתא היא הלוואה למטרת רכישת דירה שדורשת ביטחונות (נכס) והיא תינתן בדרך כלל לטווח ארוך. לעומת זאת, הלוואה צרכנית היא בדרך כלל הלוואה לטווח קצר-בינוני ואינה לצורך לרכישת דירה. היא יכולה להינתן גם בלי דרישה לביטחונות, אולם המחיר (הריבית) של הלוואה בלי ביטחונות יהיה כנראה יותר גבוה".

אז למה ביישובי החברה הערבית נוטלים פחות משכנתאות ויותר הלוואות צרכניות? בדו"ח מוסבר כי ביישובים אלה יש פער משמעותי בין זיהוי הבעלויות, כפי שמופיע במרשם המקרקעין, לבין מצב הבעלויות בפועל, דבר שסותר את תפקידו העיקרי של מרשם המקרקעין - לשקף את מצב הבעלויות האמיתי. פער זה בין המרשם לבין המצב בפועל, מייצר קשיים רבים, כאשר הוא מחליש את הזכות המהותית, אינו מייצר ודאות מספקת עבור הבעלים עצמם, מונע סחירות מלאה של המקרקעין ובכלל זה העמדתה כבטוחה למשכנתא. בהתאם, רמת הבעלות על משכנתאות ביישובי החברה הערבית נמוכה באופן משמעותי מאשר בשאר הקבוצות: ב-2018, שיעור משקי הבית עם משכנתא עמד על 5% בלבד בקרב יישובי החברה הערבית, לעומת 27% בקרב סך כל משקי הבית ו-30% בקרב יישובים יהודים שאינם חרדיים (ביישובים חרדיים הנתון עמד על 45%). למרות זאת, בדו"ח מציינים כי "העדר הסדרת רישום המקרקעין וסיכון הלווים, אינם מהווים סממן שמסביר את התופעה בכללותה וכי ישנם גורמים נוספים המשפיעים על השיעור הנמוך של נטילת המשכנתאות בחברה הערבית". מכלול הנתונים הללו עשוי להצביע על כך שביישובי החברה הערבית, ההלוואות הצרכניות משמשות לא פעם כהלוואות למטרות דיור - ולנוכח הבעיות המובנות בשוק הדיור ביישובים הערביים שמגדילות את הסיכון בהלוואות למטרה זו, ההלוואות הצרכניות ביישובי החברה הערבית הופכות למסוכנות יותר. חיזוק לכך ניתן לראות בנתונים על יישובים מעורבים - שם שוק הדיור אינו סובל מרבות מהבעיות שקיימות ביישובי המגזר הערבי - ובהתאם, הריבית הממוצעת על הלוואה צרכנית דומה לזו שביישובי המגזר היהודי שאינו חרדי (ב-2020 היא עמדה על 4.57%, בהשוואה ל-4.68% ביישובי המגזר היהודי).

לפיכך, מחברי הדו"ח הגיעו למסקנה כי "לאור יחס החזר גבוה מההכנסה והבדלים במוסר התשלומים… חלק גדול מפער הריבית הוא כנראה תוצאה של רמת סיכון גבוהה יותר" (יחד עם זאת, אגף התקציבים במשרד האוצר סבר, בדעת מיעוט, כי היה ראוי לבחון גם את רמת התחרותיות בשווקים הפיננסים).

ובכל זאת, קשה לנתק את הסוגיה מההיבט הכללי של רמת הנגישות הירודה לשירותים פיננסים בקרב החברה הערבית. עומאר מח'זומי מהמרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן, הסביר לנו כי "הן מדו"ח צוות ההכלה הפיננסית והן ממחקרים שביצענו במכון אהרון, עולה כי ישנם מספר חסמים שמשפיעים על ההכלה הפיננסית של הציבור הערבי: אוריינות פיננסית נמוכה, חסמים תרבותיים שמתבטאים בחוסר אמון במוסדות הפיננסיים השונים ובהעדפה ברורה לשימוש בכסף מזומן, שליטה נמוכה בשפה העברית והנגשה מועטה של שירותים פיננסים בשפה הערבית, יכולת מיקוח נמוכה שנובעת הן מהיעדר תחרותיות והן מחוסר מודעות של הלקוח לאפשרות המיקוח, מיומנות דיגיטלית נמוכה והעדפה להגעה פיזית לסניף הבנק (מגמה שנראית יותר בקרב 'הדור הישן' ופחות בקרב 'הדור החדש') וחסמים דתיים שאומנם קיימים, אם כי הם השפעתם בראייה כלל-מערכתית היא מוגבלת". לטענת מח'זומי, "חשוב להבין שלמצב הנוכחי יש גם שורשים היסטוריים - שכן המגזר הערבי עבר הדרת אשראי ארוכת שנים. למעשה, אנחנו נמצאים במעין 'מעגל קסמים': המגזר הערבי עבר הדרה פיננסית, לכן הוא לא הצליח להשתלב במערכת הפיננסית, לכן רמת הסיכון הפיננסי שלו עלתה - ולכן עוד יותר קשה לו להשתלב במערכת הפיננסית".

מח"כ אחמד טיבי נמסר: "הנתון לפיו ערבים משלמים ריבית גבוהה יותר על הלוואות מהבנקים בממוצע הוא ממצא מקומם. גם הריבית לא שיוונית, ושונה בין החברה הערבית לחברה יהודית לרעת הערבים שמשלמים ריבית גבוהה יותר. גם הכלכלה היא כלכלה מפלה, במציאות שבה הכלכלה הערבית חלשה יותר מזו היהודית, שיש פחות סניפי בנקים בחברה הערבית, ואלו הקיימים קטנים יותר בגודל ובמס' העובדים. נדרש שינוי כולל ומערכתי כדי שהבנקים ישמשו כלי לצמיחה, עידוד והצמחה הכלכלית שהחברה הערבית מבקשת. בקרוב יתקיים דיון בנושא בועדת הכלכלה ביוזמת ח"כ טיבי".

לסיכום, כפי שציין טיבי, הריבית על הלוואות צרכניות ביישובי מגזר הערבי גדולה בלמעלה מ-1% בהשוואה ליישובי המגזר היהודי: בשנת 2020, הריבית המשוקללת על הלוואות צרכניות עמדה על 5.87% ביישובי המגזר הערבי, לעומת 4.68% ביישובי המגזר היהודי - פער של כ-1.2%. לדעת גורמים רשמיים ומומחים בתחום, פערי הריבית מעידים על רמת סיכון גבוהה יותר שמשתקף, למשל, בשיעור גבוה יותר של לווים עם הלוואה צרכנית שפיגרו בתשלומי ההלוואה ביישובי החברה הערבית: 11.7% ביישובים אלה לעומת 6% ביישובי החברה היהודית. לכן דבריו של טיבי נכונים.