לא מחליפים ממשלה בזמן מלחמה? מה אפשר ללמוד מהלקח הבריטי

ישראל אינה הדמוקרטיה הראשונה המנסה לכונן ממשלת קואליציה לאחר תבוסה צבאית ניצחת, או לאחר שמתעוררות שאלות על יכולתה של הממשלה הקיימת להוסיף ולהנהיג. כל הזכויות, או לפחות רובן, שייכות לבריטניה. היא עשתה כן במרוצת שתי מלחמות עולם. השינוי היה דרמטי. אפשר שהוא הציל אותה מתבוסה. באחד משני המקרים, אפשר שהוא הציל את הציוויליזציה המערבית מתבוסה. 

● ראיון | "בגלל מעשי הזוועה, הפעם ייקח זמן רב יותר עד שהתמיכה האירופית תתהפך"
● פרשנות | ארה"ב מכוונת את לועי תותחיה אל רקותיה של הקואליציה האיראנית

הדוגמאות של בריטניה מסובכות, יש הבדלים חשובים ביניהן לבין המציאות הישראלית. מעטים התקדימים ההיסטוריים שיש דמיון מלא ביניהם ובין ההווה. אבל הבה נעיין בהן. 

מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939. המפלגה השמרנית היא שעמדה אז בראש הממשלה. היא נחלה ניצחון בחירות עצום ארבע שנים קודם (הפרלמנט הבריטי נבחר אחת לחמש שנים). אבל המהום עז של חוסר שביעות רצון התהלך במפלגה, בפרלמנט ובכל הממלכה. ראש הממשלה נוויל צ'מברלין ובכירי שריו ניהלו מדיניות של פייסנות כלפי היטלר. האמון הציבורי בהם התמעט. הקריאה לצרף את וינסטון צ'רצ'יל לממשלה הפכה לרעם מתגלגל. 

צ'רצ'יל היה שייך למפלגת השלטון, אבל נוּדָה מכל עמדה של השפעה זה עשר שנים. צ'מברלין, בחוסר חשק ניכר, מינה אותו לשר הימייה, וצירף אותו לקבינט המלחמה. באותו הזמן לא היה לבריטניה משרד הגנה מרכזי. שר הימייה היה המינוי הביטחוני הבכיר ביותר של פוליטיקאי אזרחי. בחודשים הבאים, בריטניה לא עשתה חיל. צ'רצ'יל עצמו לא עשה חיל. ניסיונו לסכל השתלטות נאצית על נורבגיה נחל כישלון חרוץ. אבל הכישלון לא נפקד עליו, אלא על הממשלה כולה.  

מרד בתוך המפלגה השמרנית החיש את קיצו. "בשם אלוהים, לך!", קרא לעברו חבר פרלמנט מפורסם ממפלגתו. צ'מברלין היה מעדיף להעביר את השרביט לידי שותפו משכבר הימים, האריסטוקרט רב הייחוס, שר החוץ לורד הליפאקס. זה האחרון ויתר, מסיבות אישיות ופוליטיות. 

צ'רצ'יל נכנס לנעלי צ'מברלין. מאחר שראש הממשלה הפורש הוסיף להיות המנהיג הלא־מעורער של מפלגתו, צ'רצ'יל הציע לו מושב בכיר בקבינט המלחמה. אבל מאותו רגע ואילך, צ'רצ'יל היה המצביא. צ'מברלין מת זמן קצר אחר כך מסרטן.

התפטרותו הכפויה של צ'מברלין באה ברגעי השפל החמורים ביותר של המלחמה (אפשר לקרוא ברשימה קודמת שלי, "יוני הנורא, 1940: להיות או לחדול"). צ'רצ'יל ירש אותו ביום שבו גרמניה הנאצית פלשה לצרפת. צרפת הובסה בתוך שלושה שבועות. בקבינט הבריטי היו קולות לטובת משא־ומתן לשלום עם היטלר. 

צ'רצ'יל אמר לחבריו: "אנחנו נוסיף ונילחם, כאן או במקום אחר, ואם נגזר על הסיפור הארוך של קיומנו להסתיים, מוטב לו שיסתיים לא בכניעה, אלא כאשר גופותינו יתגוללו על הקרקע ללא רוח חיים". המהומי הסכמה בקעו מכל הגרונות. צ'רצ'יל נתן טעם אפילו לתבוסה ולהתמוטטות. אגב, כשהוא השמיע את המלים ההן, ההיקף המלא של המכה עדיין לא התברר. כאשר הצבא הבריטי המובס יימלט מחופי צרפת, המלים ההן יוסיפו להדהד, ויוסיפו להזין אמון.

"האשמים"

אין לנו הצורך להטעים את חשיבות מינויו של צ'רצ'יל. הוא היה איש לא־מושלם־מאוד ורב טעויות. הוא היה בלתי נסבל ברוב המובנים. אבל הוא העמיד את ארצו הקורסת על רגליה, הזריק נסיוב של אומץ לוורידיה, ועזר לה לעמוד לבדה מול היטלר. רק שנה וחצי אחר כך ארה"ב הצטרפה למלחמה.

חודשיים לאחר חילופי השלטון בבריטניה, קבוצה קטנה של עיתונאים צעירים עשתה יד אחת ופרסמה, אנונימית, ספר קטן ששמו היה "האשמים" (Guilty Men). הוא נקב בשמותיהם של 15 הפוליטיקאים והפקידים הבכירים שנתנו אמון בהבטחותיו של היטלר, לא ניסו להתנגד להתפשטותו עד שאיחרו את המועד, ולא הקדימו לחמש את בריטניה. הספר ההוא היכה את בריטניה בתדהמה. מהדורותיו נחטפו מן הדוכנים. הוא עיצב את דעת הקהל ודן את ה־15 לבוז ולשיכחה.

הטענה יכלה בהחלט להיטען, ש"לא זה הזמן": לא זה הזמן להחליף סוסים בעיצומו של מירוץ, או בעצם בעיצומה של נסיגה. הבריטים לא שעו להיגיון הזה. הם הבינו כי בלי חשבון נוקב עם האשמים הם יתקשו לפתוח דף חדש. לא עלה בדעתם שממיטי האסון יתבקשו לנהל את פעולת ההצלה.

רה"מ מחוץ לקבינט

חילופי הממשלה בבריטניה 25 שנה קודם, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היו מסובכים הרבה יותר. המלחמה עמדה בשנתה השלישית, האבדות היו אסטרונומיות. מפלגת השלטון בימים ההם, המפלגה הליברלית, התפלגה. שני מנהיגיה העיקריים התייצבו זה נגד זה: ראש הממשלה הרברט אסקווית' ושר האוצר דייוויד לויד ג'ורג'. תחילה, לויד ג'ורג' הציע דו־קיום כלשהו לאסקווית'. הוא יוכל להישאר רה"מ, אבל ניהול המלחמה יעבור לידי ועדת־היגוי של שלושה, שבראשה יישב לויד ג'ורג' וחבריה יהיו שני מנהיגים של האופוזיציה השמרנית; אסקווית' לא ישתתף בה. הוא סירב. הממשלה נפלה.

לויד ג'ורג' נעשה רה"מ בקואליציה עם השמרנים, אף כי סיעתו הייתה קטנה בהרבה מן הסיעה השמרנית. כך התפתח הרגל מעניין בפוליטיקה הבריטית: ב־20 השנה הבאות, השמרנים יסכימו פעם אחר פעם למסור את כהונת רה"מ לידי סיעת מיעוט, לפעמים מיעוט קטן מאוד. 

היסטוריונים מסכימים כי ממשלת לויד ג'ורג' הצילה את בריטניה מהתמוטטות, אם כי הניצחון הסופי במלחמה בא בזכות כניסה מאוחרת מאוד של ארה"ב. אסקווית' לא סלח ללויד ג'ורג' את בגידתו. הם הוסיפו למרק סכינים, גם לנעוץ אותם, בעשר השנים הבאות, עד שהורידו את המפלגה הליברלית שאולה. חלפו 107 שנה, והיא עדיין לא התאוששה. מפלגת שלטון מהוללת, שמילאה תפקיד מרכזי בבניין האימפריה הבריטית, ירדה למדרגת סיעה קטנטנה. בימיה הקודרים ביותר אמרו עליה שכל נציגיה בפרלמנט יכולים להיכנס למונית קטנה אחת. 

כמובן, שאיפות פוליטיות, קנאות ושנאות מילאו תפקידים בשתי התהפוכות המתוארות כאן. זה בלתי נמנע. הן תמיד ממלאות תפקיד. אבל ההיסטוריה הצדיקה לחלוטין את נכונותם של הפוליטיקאים לבגוד זה בזה בשעה ההולמת ביותר, כאשר בגידתם הצילה את האומה. 

מה באמת קרה ב־1967

הנה הערה היסטורית קטנה נוספת. הליכוד משווה את צירוף נציגי האופוזיציה בלי תיקים מיניסטריאליים לנוסחת הצטרפותו של מנחם בגין לממשלת לוי אשכול, ערב מלחמת ששת הימים. הם משמיטים פרט חשוב אחד. שניים הצטרפו לממשלה ההיא: בגין אמנם נכנס כשר ללא תיק, אבל משה דיין נטל את משרד הביטחון מידי לוי אשכול. אשכול היה זה שהכין את צה"ל למלחמה בארבע השנים הקודמות. הוא נחל הצלחה מרהיבה, כפי שהוכיחה המלחמה. 

גם דוגמת בריטניה, גם דוגמת ישראל מ־1967 מראות שאפשר בהחלט להחליף סוסים, או לפחות להחליף שרי ביטחון, בעיצומה של מלחמה.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.