הקרב על הקווקז: גיאורגיה נקרעת בין השאיפה לאירופה ובין רוסיה

במרכז ההצדקה הרוסית של הפלישה לאוקראינה, לפני שנתיים ורבע, עמדה הטענה שאוקראינה "הומצאה". כביכול, היא לא הייתה קיימת בתור שכזאת, עד שמייסדי ברית המועצות החליטו לפני מאה שנה להאציל עליה את המעמד של "רפובליקה סובייטית", ומתחו גבולות שרירותיים סביבה. בעיני ולדימיר פוטין ונושאי כליו, ההיסטוריה הקצרה מצדיקה את סיום קיומה העצמאי של אוקראינה.

● ביקורת על ביידן: אין שום דבר נורמלי באבל על "הקצב של טהרן"
● לראשונה: האיחוד האירופי יבחן מחדש אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם איתו  

כמובן, אילו החלנו את ההיגיון הזה על כל כדור הארץ, הרוב הגדול של חברות האו"ם היו הופכות למטרה לגיטימית לחיסול. את התווית "הומצאו" אפשר להצמיד לרוב ארצות העולם. הן לא היו קיימות, בשמותיהן או בגבולותיהן, לפני 200 שנה, וחלק גדול לא היו קיימות אפילו לפני מאה שנה. תיקון הגבולות ה"לא-היסטוריים" מחייב פתיחה מסוכנת להפליא של תיבות פנדורה.

אבל אם יש ארץ אחת, שבה תאבון ההתפשטות והסיפוח של רוסיה אינו יכול להסתמך על "המצאה", או על היסטוריה קצרה, זו היא גיאורגיה. את הגרסה המוקדמת ביותר שלה אפשר למצוא במאה השלישית לפני הספירה. במשך אלף שנה, מן המאה התשיעית עד תחילת המאה ה-19, אותה שושלת מלוכה (בגרטיוני, שטענה לקשר-דם עם בית דויד) שלטה בגיאורגיה, או בחלקים שלה. או אז בלעה אותה הקיסרות הרוסית, ועשתה כמיטב יכולתה לטשטש את אופייה הלאומי.

 סלומה זוראבישווילי, נשיאת גיאורגיה / צילום: ap, Irakli Gedenidze

פלישה רוסית ודיכוי מסיבי דיכאו עצמאות גיאורגית חטופה בסוף מלחמת העולם הראשונה. מתחילת העצמאות הנוכחית, שנולדה ב-1991, רוסיה משתדלת להחליש את גיאורגיה. לפני 16 שנה אסרה עליה מלחמה, וקרעה חמישית משטחה. בעיני רוסיה, שאיפת העצמאות היא ביטוי לא-טבעי של כפיות טובה.

מתרחקת מאירופה

אפשר שארץ עתיקה זו לוחמת עכשיו על חייה, או לפחות על חירויותיה. אף כי נטיית ליבה מכוונת את גיאורגיה מערבה, לאירופה, הגיאוגרפיה שלה וחלק מהרגליה החברתיים והפוליטיים מכבידים על תהליך השינוי שהפנייה מערבה מצריכה.

ארצות ממתינות לפעמים 20 שנה כדי להתקבל לאיחוד האירופי, ועליהן לעבור שורה של רפורמות מוסדיות, שאפשר לאפיין באופן כללי כ"ליברליות". הן צריכות להיגמל משחיתות, לקבע את שלטון החוק, לכונן פלורליזם ולנסח כללים של משחק הוגן. גיאורגיה אומנם הועלתה על מסלול של מועמדות לחברות באיחוד האירופי, אבל היא רחוקה מאוד מעמידה במשימות.

המשבר הנוכחי תוקע טריז חמור במיוחד בגלגלי ההצטרפות אל אירופה, מפני שהוא מעורר את הרושם שגיאורגיה מתרחקת מן המודל הדמוקרטי הליברלי במקום להתקרב אליו. נסיבותיו מעוררות אסוציאציות אצל כל ישראלי: הממשלה מנצלת את הרוב הפרלמנטרי שלה כדי לחוקק חוק שנוי במחלוקת; האופוזיציה רואה בו איום על החופש הפוליטי ועל שלטון החוק; המונים יוצאים לרחובות סוף שבוע אחר סוף שבוע, מתנגשים עם המשטרה, וצרים על בניין הפרלמנט.

החוק, שאימץ השבוע הפרלמנט של גיאורגיה, ידוע בכינוי "החוק הרוסי". הוא דומה להפליא לחוק שוולדימיר פוטין כפה על ארצו לפני 12 שנה. פוטין העמיד פנים שהחוק שלו נועד בסך הכול לעודד שקיפות באמצעות גילוי מקורות המימון הזרים של עמותות ושל יחידים.

החוק לא אסר פורמלית על מימון כזה, אבל הוא חייב את מקבלי הכספים לזהות את עצמם כ"סוכנים זרים". הזיהוי מירר את חיי המזוהים. מקורות הפרנסה שלהם הסתתמו בהדרגה, והם נרדפו בידי שלטונות המס. רבים מהם הוכרזו לבסוף "קיצונים", ונשלחו אל מחנות כפייה. עד מהרה התברר שהחוק של פוטין נועד להפליל את פעילות האופוזיציה. האופוזיציה הגיאורגית חושדת כי זה הגורל המצפה לה.

אחת הסמכויות המעטות של נשיאת גיאורגיה היא להטיל וטו על חקיקה פרלמנטרית, אבל רוב פרלמנטרי מיוחס יכול לדחות את הווטו. זה בדיוק מה שקרה השבוע.

הפכה לפרוזדור רוסי

הקרע החברתי והפוליטי מקרין חולשה קריטית כלפי חוץ. רוסיה היא המועמדת הטבעית להפיק תועלת מן החולשה. מאחר שההיסטוריה המשותפת של שתי הארצות מלאה פלישות רוסיות, מסוף המאה ה-18 ואילך, אין מנוס מלהניח שאופציה כזאת לפחות עומדת על הפרק.

רבבות גיאורגים, בייחוד המוני צעירים, הפגינו שבועות ארוכים נגד החוק, ברחובות הבירה טביליסי ובערי המחוז. דגלים אירופיים הונפו לצד דגלי הלאום, כדי להזכיר מה עומד על הפרק: עצם זהותה של גיאורגיה. התהיה מדינת-לוויין קווקזית מופנמת בחסדי רוסיה, או חלק של המערב.

האפשרות השנייה מהלכת אימים על רוסיה. הופעת "המערב הקיבוצי" (כפי שרוסיה אוהבת לכנות את הדמוקרטיות המערביות) על גבולה הדרומי יהיה בעיניה איום מפורש על ביטחונה. היא הסתגלה, לפי שעה, להצטרפות האחרונה של פינלנד ושל שבדיה אל נאט"ו, אבל גיאורגיה היא מועמדת לטיפול אוקראיני.

לכאורה, גם מפלגת השלטון, המכנה את עצמה "החלום הגיאורגי", רוצה באירופה. אבל מהלכיה בשנה האחרונה התחילו לעורר ספקות. שולט בה ללא מצרים אוליגרך רוסי-גיאורגי, בידזינה איבנישבילי, שהתעשר בתחילת שנות ה-90, כאשר רוסיה התרוששה. הוא השתמש בעושרו ובקשריו כדי להוביל את "החלום הגיאורגי" לניצחון בחירות לפני 12 שנה. בעקבותיו הוא שימש ראש ממשלה זמן קצר, הכריז שהוא "יוצא מן הפוליטיקה", אבל מוסיף למשוך בחוטים.

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה הוא הרשה לגיאורגיה להפוך לפרוזדור רוסי, כלי להפרת הסנקציות המערביות. זה לא טבעי. מאז מלחמת 2008 אין קשרים דיפלומטיים בין רוסיה לגיאורגיה. גיאורגיה למדה על בשרה מה רוסיה יכולה לעולל לה. סקרים מראים שרוב עצום בה (79% לפי סקר מלפני שנה) רוצים להצטרף לאירופה. אבל הגיאוגרפיה וההיסטוריה מחייבות אותה להיזהר.

בדיוק לפני שנה התחילה הפשרה ביחסי רוסיה וגיאורגיה. פוטין ביטל את חובת אשרות הכניסה על אזרחים גיאורגיים, וגיאורגיה חידשה את קשרי התעופה שלה עם רוסיה. ביולי שעבר, גיאורגיה הודיעה במפתיע על "שותפות אסטרטגית" עם סין. ראש ממשלתה אפילו הביע הערצה פומבית לרודן סין שי ג'ינפינג.

פקעת עצבים ורגשות

רוב הרפובליקות הסובייטיות משכבר הימים (מחוץ לשלוש המדינות הבלטיות) לא עשו חיל בכינון דמוקרטיה. חלק מהן הפכו לדיקטטורות, באחרות השלטון אומנם התחלף מפעם לפעם אבל בדרך כלל רק באמצעות התקוממויות רחוב.

גיאורגיה עומדת להצביע בבחירות לפרלמנט באוקטובר. אבל האומנם אפשר לתת אמון בנכונותה של מפלגת השלטון להרשות תהליך דמוקרטי תקין?

אנרגיית המחאה שהתפרצה בשבועות האחרונים צריכה עכשיו תיעול בכיוון קונסטרוקטיבי ואחראי. הנשיאה מציעה לאופוזיציה להתארגן לבחירות. אבל הרחוב הגיאורגי הוא פקעת של עצבים ושל רגשות, ואינו מצטיין בשליטה עצמית. הארץ הקטנה, היפה והסימפטית עומדת כעת במבחן עם פוטנציאל גורלי. 

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר