הלקח מעיזבון קפקא: מה צריך לכתוב בצוואה כשמורישים יצירות וספרים

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

השבוע צוינו 100 שנים למותו של הסופר היהודי המפורסם פרנץ קפקא, שהלך לעולמו בגיל 40 ממחלת השחפת. המאבק על גורל עיזבונו, הכולל את יצירותיו, נמשך שנים ארוכות והעסיק שלוש ערכאות של בתי המשפט בישראל, עד שהגיע למנוחה ולנחלה בהפקדתו בספרייה הלאומית כנכס צאן ברזל לדורות הבאים. המחלוקת המשפטית הסבוכה סביב יצירותיו של קפקא מדגימה את המורכבות של הורשת נכסים רוחניים. 

● הפסיקה שמטלטלת את מוסד "הידועים בציבור": ההשלכות והמשמעות
● מה אפשר ללמוד מהסכסוך המשפטי של משפחת מייקל ג'קסון?

לקפקא המנוח היה חבר קרוב, יוצר חשוב ומפורסם בפני עצמו, בשם מקס ברוד. קפקא לא הותיר אחריו צוואה המזכה את יורשיו בבעלות ביצירותיו, אלא להפך - השאיר פתקים שבהם הורה לחברו ברוד להשמיד את כל יצירותיו. את אותן הוראות נתן קפקא לברוד עוד בחייו, אולם מאחר שברוד סירב לעשות כן באותה עת, הוא ראה את עצמו פטור מלפעול כך לאחר מותו של קפקא. כאשר ברוד נמלט מפראג הכבושה לישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא לקח עמו גם את יצירותיו שלו וגם את יצירותיו של קפקא המנוח.

לאחר שהתאלמן פיתח ברוד מערכת יחסים קרובה עם מזכירתו האישית, אסתר הופה, שהפכה לאשת אמונו. בשנת 1947 ברוד העניק להופה כתבי יד ומכתבים של קפקא שהוחזקו בידיו. על אף שהופה אישרה את קבלת המתנה בכתב, בפועל הכתבים לא הועברו לידיה.

בשנת 1961 ברוד ערך צוואה שבה הורה להופה לשמור את כל הכתבים של ברוד ושל קפקא ולדאוג לכך שלאחר מותה הם יימסרו לשמירה באחד מהמוסדות הישראליים המתאימים לכך, כמו הספרייה של האוניברסיטה העברית או גנזך אחר. ברוד הותיר להופה את האפשרות להוריש לבנותיה רק את התמלוגים הנלווים ליצירות.

בשנת 1968 כשברוד הלך לעולמו, ניתן צו קיום לצוואתו, והופה מונתה למנהלת העיזבון, אלא שהיא לא פעלה על-פי הוראות הצוואה. חלק מהכתבים היא מסרה במתנה לבנותיה, חלק העמידה למכירה פומבית, ואת היתר הורישה לחלוקה בין בנותיה, שצוו לקחת לידיהן 80 מכתבים ו-60 ספרים, ואת היתרה להעביר לאחד מהמוסדות אליהם כיוון ברוד בצוואתו. 

מאבק משפטי ארוך 

לאחר פטירתה של הופה, התערבה המדינה בבקשת הבנות לקיים את צוואתה, והחל מאבק משפטי שנסב סביב מספר רב של שאלות במחלוקת: אילו כתבים של קפקא נכללים בעיזבונו של ברוד, מה דינה של המתנה שברוד נתן להופה בחייו אך לא הושלמה, האם מותר היה להופה להעביר כתבים במתנה, למוכרם ולהורישם לבנותיה ועוד. 

בסופם של הליכים שהתפרסו על פני שנים רבות, בית המשפט העליון אישר את פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי, ואשר קבעו כי רצונו של ברוד היה בשמירת עיזבונו שכלל גם את כתבי קפקא במוסד ציבורי לאומי, ולא להפכו לרכוש פרטי בידי יורשיה של הופה.

עוד קבע בית המשפט כי בתפקידה כמנהלת העיזבון, הופה הייתה מחויבת למלא אחר צוואתו של המנוח ולהעביר את עיזבונו למוסדות שבהן בחר, ומשלא פעלה כן, יש לבצע זאת כעת. בנותיה, נקבע, זכאיות רק לתמלוגים שהתיר ברוד בצוואתו.

בהורשת נכסים רוחניים, ובפרט יצירות פרוזה או שירים, חשוב שהמוריש יתייחס בצוואתו לרכיבים השונים של היצירה וייתן הוראות ברורות באשר לארבעה מרכיבים שונים: היצירה הפיזית עצמה - כלומר הכתב המקורי של היוצר וכן טיוטות שערך; התמלוגים מפרסום יצירותיו; הזכויות להוציא לאור יצירות שטרם פורסמו; והזכויות הנלוות למוניטין של היוצר ושימור מורשתו הרוחנית, כדוגמת עריכת ערבים לזכרו, הוצאת ספרים אודותיו וכיוצ"ב. המוריש יכול לצוות כל אחד מהרכיבים ליורש אחר ולתת הוראות מפורטות באשר לרצונו במימוש כל אחד מהרכיבים או בשמירתם.