הגזירות כבר כאן: המס הסמוי שכולנו משלמים

לא מעט תוכניות נבחנות כדי לממן את הפער, כמו התייקרות המס על כלי רכב חשמליים והקפאת מדרגות מס ונקודות זיכוי. אלא שבאופן פסיבי, בלי ששמנו לב, אנחנו כבר משלמים מס סמוי ולא קטן בכלל - בגלל שער הדולר.

שער הדולר עומד כיום על קצת יותר מ-3.72 שקלים. לכאורה סביר, רחוק מהקידומת 4 שראינו בתחילת המלחמה. אלא שלפי המודלים הכלכליים, במצב שגרה, כמו זה שהיה עד תחילת המאבק סביב הרפורמה המשפטית, הוא צריך היה להיות נמוך הרבה יותר. תראו כמה יותר: בהחלטת הריבית האחרונה ציינו בבנק ישראל כי שער השקל מושפע בעיקר מההתפתחויות הביטחוניות. בסקירה מהשבוע של מודי שפריר מבנק הפועלים, הוא מתייחס למודל של נגיד בנק ישראל שחזה נכונה בעבר את יחס הדולר/שקל. לפי המודל, בהיעדר השפעות פוליטיות וגיאו-פוליטיות, היחס היה אמור לעמוד כיום על כ-3 שקלים לדולר בלבד.

במילים פשוטות, אנחנו משלמים היום 70 אגורות יותר על כל דולר. זה מספר כמעט בלתי נתפס. איפה זה פוגש אותנו? בכל מקום. בקניית רכב חדש, בהזמנת טיסה לחו"ל, בתחנות הדלק, ברכישת שירותים של חברות זרות ובעצם מה לא. במחקר שפרסם בנק ישראל לפני כחצי שנה הוא הראה כיצד הפיחות בשקל מתדלק את האינפלציה בשיעור גבוה מבעבר. וכשזה המצב, והאינפלציה בדרך לעלות מעל היעד העליון של בנק ישראל (3%), קשה לדמיין הורדת ריבית קרובה. כלומר, הציבור ימשיך לשלם הרבה יותר גם על החובות ועל ההלוואות. אז גם אם לא שמנו לב, הגזירות כבר כאן, ובגדול.

בר לביא

לראש הממשלה לקח יותר מ־20 שעות להתייחס לחטופים, מבחינת שרת התחבורה מירי רגב "הממשלה עשתה השנה דברים מדהימים", שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ראה לנכון לציין שה"טבח לא קשור אליי", וגם יאיר לפיד סיפק את הפנינה שלו כשהגן על הסכם הגז עם לבנון: "זה בים, רחוק רחוק, בכלל לא פה".

 השריפות בצפון / צילום: כב''ה צפון

והאמת, זה בכלל לא קשור לעמדה פוליטית. בכל שבוע מספקים הפוליטיקאים שלנו, מימין ומשמאל, אמירות מפוקפקות. הן אפילו לא שנויות במחלוקות, הן פשוט מנותקות מהעם, מנותקות מהמצב, מנותקות מהכאב. כאילו אין להם מושג מה עובר עלינו. האם יש מישהו שיכול בכלל להתחיל להגן על הדברים המופרכים של רגב? אדם אחד שלא גיחך מהאמירה של לפיד?

ערב מלחמה צפויה בלבנון, אולי שווה שיועצי התקשורת יעבירו לבוסים שלהם מסר אחד פשוט - עדיף שתשתקו ויחשבו שאתם מנותקים, מאשר שתדברו ותוכיחו שזה נכון.

אלון פרל

הלב יוצא לחקלאים, שסובלים גם ממחסור בידיים עובדות, כשהמדינה חסמה את העובדים הפלסטינים ומתקשה להביא עובדים זרים כתחליף.

אבל המצב הנורא גם מכריח אותנו להישיר מבט למציאות ולהשתחרר מקונספציות עבר. במשך שנים איימו עלינו שאם תהיה מלחמה גדולה, הסחר ייעצר והדבר היחיד שיציל אותנו מלגווע ברעב הוא החקלאות המקומית. תרחיש האימים לכאורה נפרש במלואו כשטורקיה ניתקה עמנו את יחסי הסחר. אלא שעדיין, ביזור הסיכונים בעולם עובד, והייבוא ממשיך.

מי שסובל יותר מכל ממצב החירום הם דווקא החקלאים המקומיים, שלכאורה היו אמורים להיות עכשיו המשענת הגדולה שלנו. במקום זאת, הם אלה שצריכים להישען על הציבור.
זה כמובן חלק מהתפקיד של מדינה בזמן מלחמה. אבל צריך להשתחרר מהקונספציה (שלא לומר פנטזיה) כאילו החקלאות הישראלית שתלויה בייבוא דלק, מכונות, מספוא ועובדים תיצור "ביטחון תזונתי". כאילו החקלאות המקומית, שאפילו חיטה לא מספקת לישראל, תציל אותנו ממשהו. בימות שלום, החקלאות המקומית צריכה להפוך למצטיינת ולייצא לכל העולם את הגידולים שאנחנו טובים בהם. ואננס? נייבא מקוסטה ריקה.

עידן ארץ