הניצחון מתקרב? נתוני האבטלה והחלטת הריבית גררו תרועות במטה טראמפ

כתבנו כאן בשבוע שעבר על החדשות הטובות-הרעות של כלכלת ארה"ב: האינפלציה בסימן ירידה, לא הרחק מן היעד שקבע לה הבנק המרכזי; שוק העבודה מוסיף לצמוח באופן מרשים; הצריכה הפרטית טיפה יורדת, אבל רק טיפה; התרופות המרות, שהבנק טיפטף אל גרונה של הכלכלה בשנתיים וחצי האחרונות, לא הניבו את המיתון החריף שנחזה לה; "הנחיתה הרכה", הלוא היא משאת נפשו של כל בנקאי מרכזי בימי אינפלציה, קורמת עור וגידים.

● פרשנות | נתניהו יקצור את הפירות אם טראמפ ינצח, אבל האם יש לו הרשות להמר על עתידה של ישראל באמריקה?
● WSJ | בני ה־60 באמריקה נאבקים: היציבות הכלכלית של מיליונים בסכנה 
● שאלות ותשובות | 3,000 טילים בליסטיים: היכולות ההתקפיות של איראן, וההגנה הישראלית

החדשות הרעות? הן היו רעות פוטנציאלית בשביל דונלד טראמפ, מפני שאם הכלכלה הגיעה אל מי מנוחות אין עוד סיבה להשאיר על כנה את הריבית הגבוהה ביותר זה 15 שנה (זו הריבית על הלוואות קצרות-מועד של בנקים מסחריים אלה לאלה).

טראמפ מהיותו טראמפ לא מסתפק בחריקת שיניים דיסקרטית. הוא דרש בסוף החודש שעבר שהבנק לא ייגע בריבית עד הבחירות בנובמבר, מפני שהורדתה שעריה תעזור ליריביו. יתר על כן, הוא אפילו איים על המשך תעסוקתו של נגיד הבנק המרכזי. רק טראמפ מסוגל להשמיע הצהרות כאלה כלאחר יד המעמידות בספק את עצמאותו הכמעט-מקודשת של הנגיד.

מה קרה לאידיליה

ובכן מה שארבעה ימים יכולים לעשות. ביום שישי התפרסמו נתוני התעסוקה של החודש שעבר, והאידיליה של לא חם מדי-לא קר מדי נשמעה פתאום מפוקפקת. מספר מקומות העבודה החדשים קטן בהרבה מן הצפוי, 114 אלף לעומת 179 אלף בחודש הקודם. הירידה של יולי עשויה להיות גדולה אפילו יותר, כאשר יינתן העידכון הרגיל בתחילת החודש הבא.

המספרים האלה מאשרים מגמת ירידה מתחילת השנה: מאבטלה של 3.7% בינואר ל-4.3% ביולי. זו רמת תעסוקה גבוהה בכל קנה מידה היסטורי, אבל זה שיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז משבר הקורונה.

מטה הבחירות של טראמפ קיבל את המספרים בתרועה: לכאורה הם מאשרים ש"מיתון בפתח". זה הנושא שטראמפ רוצה להניח על סדר היום: כל מה שעולל ג'ו ביידן לכלכלת ארה"ב, מן האינפלציה הגבוהה ביותר זה 40 שנה עד מיתון חדש. הטענה הזו חוטאת בהרבה אי-דיוקים, אבל למי איכפת. משימת טראמפ היא לנצל רוח נכאים לאומית, שאת קיומה סקרי דעת הקהל חוזרים ומאשרים בשנים האחרונות.

 ג'רום פאוול, יו''ר הפרדל ריזרב / צילום: ap, Andrew Harnik

רוח הנכאים הזו לא הושפעה כלל משוק העבודה. בשלוש שנים וחצי של נשיאות ביידן נוצרו בארה"ב 16 מיליון מקומות עבודה חדשים, מספר היסטורי. המספר כולל כמובן חזרה של מיליונים אל שוק העבודה לאחר משבר הקורונה, אבל מקומות עבודה הוסיפו להיווצר בהיקף מרשים גם לאחר שהמשבר הסתיים.

היה אפשר להניח שביטחון תעסוקה ירים את רוחם של האמריקאים. אבל עליית מחירי המזון והדלק הורידה את רוחם. הפדרל ריזרב, הלוא הוא הבנק המרכזי, העלה בהתמדה את הריבית, חודש־וחצי אחר חודש־וחצי (הזמן העובר בין פגישות הנהלתו).

הפד, כפי שהוא ידוע בקיצור, מפורסם בהתלבטויותיו ההמלטיות, להיות או לא להיות. משימתו, המוגדרת בחוק האמריקאי, היא למנוע אינפלציה ולהגדיל את התעסוקה. מה לעשות ששתי המשימות האלה נוטות להתנגש בימי משבר.

עקומת פיליפס חוזרת?

הכלכלן ביל פיליפס לימד אותנו לפני 65 שנה ויותר, שתעסוקה מלאה, או כמעט מלאה, מוכרחה להניב שכר גבוה ("עקומת פיליפס"). שכר גבוה מניב אינפלציה. ממילא מתחייבת המסקנה שאסור להניח לתעסוקה לרדת יותר מדי. עניינו של הבנק הוא להחליט מהו הקו הנמוך, ו"לחטוף את קערת הפונץ'" באמצע המסיבה, כמאמר המליצה החבוטה.

עידן המחשוב קרא תיגר על הלוך הרוח האפוקליפטי הזה. בסוף שנות ה־80, ואחר כך בסוף שנות ה־90, השתרר הרושם שאפשר להגיע אל "נחיתה רכה", ולא כל גאות חייבת להסתיים בשפל.

זה היה הזמן שבו נגידים אמריקאים נהנו ממעמד של כוכבי רוק נערצים: פול וולקר של ימי רונלד רייגן חילץ את אמריקה מצירוף קטלני של אינפלציה ושל מיתון (סטגפלציה); אלן גרינספן, נגידם של ארבעה נשיאים, נהנה מפולחן אישיות. טוען אחד לנשיאות התבדח שמדיניותו הכלכלית תהיה להשאיר את גרינספן בכהונה ללא הגבלת זמן, ואם ימות, לחנוט את גופתו, להרכיב משקפי שמש על חוטמו, ולהושיב אותו במשרד הנגיד.

משבר הסאב־פריים של 2008, שהאמריקאים קוראים לו "המיתון הגדול", היֿה תוצאה מובהקת של פיקוח רופף על מוסדות פיננסיים. הוא תויק במגירה של גרינספן, אף כי זה האחרון סיים את 17 שנות כהונתו לפני שהמשבר הגיע אל שיאו. מאותו הזמן, ספקנות גוברת החליפה, כראוי, את פולחן האישיות.

את ג'רום פאוול, הנגיד הנוכחי, מינה דונלד טראמפ. פאוול אמנם רשום במפלגה הרפובליקאית, אבל עצמאותו לא הועמדה בספק. נשיאים אמריקאיים, לפחות ב-45 השנה האחרונות, לא יכלו לסמוך על נאמנותם של נגידים או על צייתנותם. החוק מחייב אותם להיות עצמאיים.

הריבית תמיד גבוהה מדי

עצמאות נגידים גרמה כאבי ראש פוליטיים איומים לנשיאים. הריבית היא אם כל חטאת. נשיאים תמיד מאמינים שהיא גבוהה מדי. ג'ימי קרטר הובס ב-1980 בגלל הריבית הגבוהה ביותר מאז ומעולם. ג'ורג' בוש האב, שהובס ב-1992, האשים את הריבית. ביל קלינטון וברק אובמה התלוננו על ריבית גבוהה, אם כי לא הפסידו בגללה את הבית הלבן. טראמפ, אלוף התלונות, רב ללא הרף עם הנגיד פאוול, והשתעשע במחשבה על פיטוריו. לא קרה כדבר הזה מאז נוצרה הכהונה, ב-1913.

הדייר הנוכחי בבית הלבן יפנה אותו בעוד ששה חודשים, יהיה אשר יהיה. אבל הוא, ובוודאי סגניתו, מתרעמים השבוע על פאוול. הייתה לבנק המרכזי ההזדמנות, ביום רביעי שעבר, להתחיל להפחית את הריבית. הוא היה מאותת בזה לשווקים להתעשת, ועוזר להם להתגבר על חששות המלווים דוחות רבעוניים רעים. אילו הפחית את המינימום שבמינימום, רבע אחוז, אפשר שהתגובות בוול סטריט על הירידה בשוק העבודה ביום שישי לא היו לובשות ממדים של בהלה.

מדוע רעדו ידיהם של הנגיד ושל חברי ועדת השוק הפתוח? את ההסברים נשמע בימים הבאים. עכשיו נראה שלא תהיה להם ברירה אלא להפחית את הריבית לפחות ברבע אחוז, אולי אפילו בחצי אחוז, בתחילת ספטמבר. אבל בסוף השבוע הובעו חששות בארה"ב, שזה עלול להיות מאוחר מדי; שהמשק נע אל האטה; ש"הנחיתה הרכה" מפנה את מקומה ל"נחיתה קשה".

הייתכן שהיסוסי הפדרל ריזרב מחזקים את סיכויי טראמפ לנצח בבחירות? ובכן, זו הנחה קצת מכאנית. ההיסטוריה מראה שמפעם לפעם נשיאים מכהנים חזרו ונבחרו גם כאשר המאקרו היה לרעתם. אבל חזקה על טראמפ שהוא יעשה שימוש מסיבי בחדשות האחרונות. עצמאות נגידים מעוררת תהיות תקופתיות, לא רק בארה"ב. לטראמפ יש אלרגיה מיוחדת לבעלי כהונות עצמאים. הוא אוהב לפטר. הוא מתפאר שהוא מפטר. נראה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.