העיתונאי השמרן מארה"ב שולח חצי ביקורת: "המוסדות בישראל נבנו גרוע וכבר אין סיכוי לתקן"

"בשנים האחרונות חל אובדן אמון דרמטי של העם האמריקאי באליטות ובמוסדות שהגדירו את הפוליטיקה של המאה ה־21 בארה"ב", מצהיר ד"ר יובל לוין, מההוגים האינטלקטואלים הבולטים של השמרנות האמריקאית. "זה קרה גם בימין וגם בשמאל. הרבה מהטיעונים בחזית השמאלית הרדיקלית מושמעים בשפה דמוקרטית, כאילו המוסדות הללו עומדים בדרכו של רוב גדול ולגיטימי שמרוסן על ידי החוקה, בתי המשפט, הסנאט או על ידי שיטת הבחירות". ועם זאת, לוין מסביר שלמרות שהצד הפרוגרסיבי טוען שרצון הרוב לא בא לידי ביטוי, "בעצם אין את הרוב הזה, הבחירות בארה"ב צמודות מאוד".

● פרשנות | זהירות, שיקגו: עזה מגיעה לוועידה הדמוקרטית 
● האם קמלה האריס מוכנה לדון באמברגו נשק על מדינת ישראל? 

"אנרגיה רבה מוקדשת לתקיפת מוסדות הליבה של הממסד האמריקאי משמאל", אומר לוין, "ובמקביל חלק מהימין איבד אמון במנהלי המוסדות שלנו. לפי ההשקפה השמרנית, הבכירים הפכו את המוסדות האלה לכלי שדרכו הם מממשים מדיניות שמאל ללא מנדט פוליטי. מנהלי אוניברסיטאות, מנהלים מוסדות ממשלתיים, כולל ה־FBI. גם בימין אנחנו רואים נטייה, שמגולמת מאוד בתנועה סביב דונלד טראמפ, לדחות את המוסדות הממסדיים ובמקום זה לקדם סוג של חזית עממית".

שתי התנועות האלה, של הפרוגרסיבים ושל טראמפ, פופוליסטיות, סבור לוין. "ולאף אחד מהפופוליסטים האלה אין רוב. ב־25 השנים האחרונות לאף צד לא היה רוב, אנחנו ב־50%-50% כבר הרבה זמן, וזה חריג. כשמסתכלים על ארה"ב, יש מפלגת רוב אחת שמחזיקה קואליציה מסובכת ולא קוהרנטית, ומפלגת מיעוט שמנסה להרחיב את הקואליציה שלה. אבל כמעט 30 שנה שיש לנו שתי מפלגות מיעוט שמגדירות את עצמן זו מול זו. הן לא באמת עובדות על בניית קואליציה, אלא על גיוס בייס המצביעים שלהן".

"הרוויחו את חוסר האמון"

לוין הוא מנהל מחקרים חברתיים, תרבותיים וחוקתיים במכון האמריקאי ליזמות (AEI), שם הוא גם מחזיק בקתדרה למדיניות ציבורית. הוא גם המייסד והעורך של כתב העת הפוליטי National Affairs ובעברו שימש כחבר בסגל מדיניות הפנים של הבית הלבן תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

"בבחירות מנצחים על ידי שכנוע האנשים באמצע, ולא רק את הבייס", הוא אומר, "אבל הפוליטיקה שלנו לא עובדת ככה כבר הרבה זמן. ולדעתי לפנייה נגד מוסדות ואליטות יש קשר לזה. אין אף מערכת בחירות שבה יש מנצח מובהק ובפער עצום, וזה יוצר מצב נפשי מוזר. כשאתה מפסיד בגדול, אתה חושב, 'עלינו לעשות משהו אחר'. כשאתה מפסיד בקטן, אתה חושב, 'נעשה את אותו הדבר ובפעם הבאה ננצח'. וזה מה ששני הצדדים עשו".

קמלה האריס בחרה בטים וולז כסגנה ולא בג'וש שפירו. לדעתך, לעובדה ששפירו יהודי הייתה השפעה?
"אני חושב שזה בהחלט היה גורם משפיע, אבל לא מכריע. אין הרבה הוכחות לכך שהבחירה בסגן הנשיא חשובה להכרעת הבחירות, אבל העובדה ששפירו יהודי השפיעה לדעתי על האופן שבו השמאל הגיב אליו. כולם אמרו את זה, זה דובר בגלוי. נאמר ש'אנשים במישיגן לא יאהבו את זה שהוא יהודי'. אני מניח שהיה קשה להימנע מכך בשיחה שהם ניהלו בקמפיין על מי לבחור, אבל זה לא היה הגורם היחיד".

בסוף יש מפלגה גדולה, שבשלב זה מובילה במירוץ לבית הלבן, שלוקחת בחשבון את העובדה שמישהו יהודי בשיקול האם לבחור אותו לתפקיד. זה מדהים ומזעזע.
"לחלוטין. אם שפירו היה נבחר, הוא היה המועמד השני של סגן הנשיא הדמוקרטי שהיה יהודי. זה קרה בפעם הראשונה ב־2000, ואז המפלגה הדמוקרטית ראתה בכך משהו חיובי, מכפיל כוח. הם פנו לבוחרים יהודים, וגם חשבו שזה מרמז שהם יותר פתוחים. והנה 24 שנה אחרי, המפלגה הדמוקרטית מרגישה שזה סיכון שהיא לא יכולה לקחת. זה מראה את התרבות העילית האמריקאית לכיוון האנטישמיות, אין להכחיש, זה קורה".

 יהדותו הייתה לרעתו? ג'וש שפירו / צילום: ap, Matt Freed

דיברת על חוסר האמון מימין. האם מוסדות המדינה לא הרויחו אותו בצדק? היו שקרים על הקשר של טראמפ עם רוסיה, הושתק סיפורו של האנטר ביידן, ועוד.
"יש בזה מן האמת. המוסדות בחיים הציבוריים שלנו איבדו את תחושת הגבולות לגבי תפקידם. הם חושבים שזו פלטפורמה בעלת ערך שאפשר להשתמש בה כדי לקדם את סדר היום התרבותי והפוליטי הרחב יותר. וזה לא רק בממשלה, זה ה־FBI שממלא סוג של תפקיד פוליטי, זו העיתונות. לפעמים גם תאגיד או חברה גדולה רוצים להתערב בוויכוח על הפלות או על חוקי בחירות. ככה אתה מאבד אמון".

לוין אומר שהאליטות בהרבה חברות מערביות "התבלבלו לגבי הסיבה שאנשים בוטחים בהן. לעתים בעלי סמכות חושבים שזה כי הם מוכשרים. זה נכון, וכמובן שאנשים מאבדים אמון כשאתה לא כשיר, אבל אנשים סומכים עליך גם כי אתה מאופק, כי יש להם תחושה שיש דברים שלא תעשה להם. אתה סומך על רואה חשבון לא רק כי הוא טוב במתמטיקה, אלא כי החתימה שלו על הנייר אומרת שהוא בדק והחליט שזו הנהלת חשבונות נכונה. אז כשמתברר שעיתונאי הוא רק עוד קול פוליטי, או שה־FBI הוא עוד מקום שבו צד אחד זוכה לקדם את האג'נדה שלו, אי אפשר לסמוך עליהם. האליטות פשוט לא יכולות להתאפק אלא להשתמש במוסדות כדי לרומם את עצמן כמשתתפות בקרבות התרבות הגדולים. וכשאתה משתמש בעובדה שאתה נשיא של אוניברסיטה כדי לקחת חלק במאבק פוליטי גדול, אנשים יחשבו פחות על האוניברסיטה שלך. אין דרך לעקוף את זה".

הימין מפוצל מתמיד

נדמה שכבר תקופה שאין תנועה שמרנית אחת בארה"ב, אלא מגוון תנועות שנלחמות זו בזו על הבכורה. לוין מסכים: "המובן היחיד שבו יש ימין קוהרנטי, זה שבמערכת דו־מפלגתית הימין הוא אנטי־שמאל. והשמרנים כולם מסכימים שהשמאל הוא בעיה. כשאתה תוהה במה אנחנו מאמינים ולא את מי אנחנו מנסים לעצור - אז הימין מפוצל הרבה יותר מפעם. טראמפ הוא חלק מהסיבה לכך. חלקים בשמרנות האינטלקטואלית חושבים שהוא לא מתאים להיות נשיא ולהנהיג את הימין. לכן, לקבל את טראמפ זה לבגוד בעקרונות ליבה שמרניים".

כך גם אתה חושב?
"זו דעתי, אבל זה לא קשור רק לטראמפ. יש אי הסכמה פנימית עמוקה יותר בימין, לגבי הכיוון שאליו צריך לקחת את אמריקה. מאז שנגמרה המחלמה הקרה לפני כ־30 שנה, הימין מנסה להבין את מהות הקואליציה שלו. המלחמה ההיא איחדה את הימין האמריקאי כי היא הפגישה אנשים ששנאו את ברית המועצות מסיבות שונות למחנה אחד, והם החזיקו יחד באמצעות ההתנגדות לה. כשברית המועצות נעלמה, השאלה מה מחזיק אותנו יחד הפכה מהותית. האם הימין שמרני מבחינה חברתית? האם הקפיטליסטים שולטים? האם מדיניות החוץ הנכונה ניצית או בדלנית? המאבק הזה עדיין מתנהל, והמפלגה הרפובליקאית לא בנתה קואליציה רחבה וקוהרנטית או זכתה מאז ברוב משכנע. הימין האמריקאי מאוד מפולג ודינאמי, ונלחם בעצמו".

ומה קורה במפלגה הדמוקרטית?
"היא הרבה יותר קואליציה מסורתית של מפלגה גדולה. אין אישיות אחת גדולה במרכזה כך שההבדלים קצת יותר אידיאולוגיים. המפלגה הדמוקרטית היא גם במודע יותר קואליציה של סיעות. יש עבודה מאורגנת, יש פלגים גזעיים ואתניים. יש גם פער דורי עצום בתוך המפלגה, כשהצעירים נוטים הרבה יותר לשמאל. לדור הישן של הדמוקרטים יש זיכרון של הפסד מביך על ידי מפלגה שהלכה שמאלה מדי, כשב־1984 רונלד רייגן נבחר מחדש וזכה ב־49 מדינות - המפולת הנשיאותית הגדולה ביותר מאז ג'ורג' וושינגטון. הרבה מהצעירים לא יודעים זאת ואין להם את הטראומה של הדור המבוגר, ולכן נוטים ללכת שמאלה בלי חשש מהשלכה פוליטית".

 25 שנה בלי רוב פוליטי מובהק בארה''ב / צילום: ap, Charles Rex Arbogast

אני חוזר לוולז. ג'ורג' פלויד נהרג במדינתו, ולמרות שהיא בערה הוא סירב לדכא את המהומות. הוא גם אמר ש"סוציאליזם עבור אדם אחד הוא שכנות טובה עבור אחר". איך מפלגה שנכוותה בעבר בוחרת מועמד רדיקלי כזה?
"וולז הוא דוגמה מעניינת לאופן שבו המפלגה הדמוקרטית השתנתה. הוא התמודד לראשונה על מושב בבית הנבחרים בשנת 2005 כמתון, ועל מושב שלעיתים הוחזק על ידי הרפובליקאים. הוא היה בעמדות אמצע לגבי כלי נשק, ניסה להימנע מלדבר על הפלות וזכויות להט"ב. עם הזמן הוא הפך ליותר ויותר שמאל אידיאולוגי - וזה בגלל שהמפלגה הפכה למפלגת שמאל. העובדה שהאריס בחרה במישהו עם עמדות קיצוניות כאלה אומרת משהו על תחושת המעמד שלה במפלגה - שהיא צריכה להוכיח משהו לשמאל כדי שלא תותקף על ידו".

"השיטה בישראל גרועה"

ישראל של לפני 7 באוקטובר רעשה וגעשה סביב השינויים מרחיקי הלכת במערכת המשפט. זה מהלך שמרני? אין בכך פגיעה במוסדות?
"התנאים בישראל שונים מארה"ב. מבנה הממשל הישראלי מאוד לא מוגדר, בעוד שהאמריקאי במובנים מסוימים מוגדר בצורה מוגזמת. בארה"ב יש חוקה כתובה שקובעת הבחנות מדויקות בין מוקדי הכוח בצורת הממשל, והרבה ממה שבתי המשפט עושים נועד להקל על פעולת המערכת, כשהם מוגבלים על ידי החוקה. בישראל יש היעדר ממשי של מוסדות מובנים. הדמוקרטיה הישראלית ריכוזית יתר על המידה. יש פרלמנט של בית אחד והבחנה מועטת בין הרשות המבצעת והמחוקקת. וכמובן, סמכות מערכת המשפט בקושי מוגדרת. אז בתי המשפט ניכסו לעצמם סמכויות במטרה טובה - להגביל את מרכז הכוח הדמוקרטי, כדי שתהיה דרך לרסן את הרוב הנבחר. בתי משפט עושים את זה בהרבה מערכות, אבל בדרך כלל זה לפי חוק או חוקה. בישראל, הם פשוט עושים את זה".

לשני הצדדים במאבק על מערכת המשפט יש טיעון טוב, אומר לוין. "צד אחד שואל מאיפה בתי המשפט קיבלו את הזכות לעשות את כל זה, איך הם אומרים לממשלה הנבחרת שהיא לא יכולה למנות את השר הזה. ובצד השני אומרים שחייבות להיות הגבלות על כוח של הרוב, כך שלא יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה. צריך להיות מאזן כוחות, ובגלל שהאיזון הזה לא קיים בישראל כעניין פורמלי - צריך איכשהו לנהל מו"מ בין הענפים האלה.

"חלק ממה שאמרו מקדמי הרפורמה מהדהד מה שהימין אומר על שופטים באמריקה, שיש להגביל אותם ולבחור אותם בדרכים אחראיות. וחלק אחר מדבריהם מנוגד למה שהימין בארה"ב מאמין בו, והוא ממש לא מהלך שמרני. רבים ממקדמי הרפורמה רק רצו להעצים את הרוב ללא הגבלה. וחשוב שהרוב לא יחשוב שהוא כל יכול, צריך להיות גבול לכוח הדמוקרטי. ההגנה על זכויות המיעוט וזכויות הפרט צריכה להיות מאוזנת עם הלגיטימיות של שלטון הרוב", מסביר לוין.

"אני חייב לומר, מרחוק, ישראל בנתה את המוסדות שלה ואת השיטה שלה בצורה גרועה, אבל כבר אין ממש סיכוי לסדר את צורת המשטר מחדש", מסכם לוין. "לרוב, מדינות מעצבות את השיטה שלהן בשנים הראשונות שלאחר הקמתן, לא 70 שנה אחרי כשהאזרחים בשסע חברתי עמוק".