נתניהו הבטיח קרקעות כמעט בחינם למילואימניקים. אבל ביישובים דואגים לבנים ולבנות שלהם

ראש הממשלה נתניהו הגיע בחודש מרץ לישיבת מועצת מקרקעי ישראל, הגוף שמתווה את מדיניות הקרקע של המדינה. ההשתתפות החריגה, ודאי בעיצומה של מלחמה, נועדה לוודא שהמועצה תאשר החלטה דרמטית להעניק הטבה אדירה לחיילי מילואים, ושהוא ייקח על זה קרדיט. כמה ימים קודם, בעוד מסיבת עיתונאים שעסקה במלחמה, נופף נתניהו בהבטחה: "חייל משוחרר יקבל הנחה של 90% לקרקע, ולוחם קרבי משוחרר יקבל הנחה עד 95%. כמעט בחינם. הלוחמים הגיבורים שלנו הרוויחו את זה".

● טור סופ"ש | המגרש של חנן מור בשדה דב נמכר ב-400 מיליון שקל פחות. זה הלקח
● טור סופ"ש | כך מקבלים כמה מאות אלפי תושבים חילוניים שירות אלמנטרי, בתנאי שהם גרים בעיר הנכונה 

ההחלטה אכן התקבלה, והודעות היח"צ נשלחו במהירות. היא אמנם לא החריגה קרביים, אבל קבעה הנחה של עד 90% לאנשי מילואים שיקנו קרקע באזורי עדיפות לאומית. בכסף, מדובר לעתים בעשרות אלפי שקלים בלבד לקרקע.

רק שבינתיים, כמעט חצי שנה מהכרזת ראש הממשלה ההיא, שום דבר לא קורה. חוץ מימי המילואים של טובי בנינו ובנותינו, שרק הולכים ומתארכים. ההחלטה קבעה כי די ב-45 יום בשירות מילואים במלחמת חרבות ברזל ליהנות מההטבה. הבנים שלי, למשל, כבר שירתו פי שלושה. ההנחות שהוצעו מרשימות, אבל בלי שום תוקף מעשי.

לא מוותרים בקלות על עתודות הקרקע

באתר רשות מקרקעי ישראל יש אמנם כרגע שבע חוברות זמינות להשתתפות במכרזי קרקע ל-1,252 בתים (65% ביישובים ערביים), אולם התאריך לסיום המכרזים נדחה שוב ושוב. ביישוב חירן בנגב, למשל, נמצאת כמות הבתים הגדולה ביותר - 365 צמודי קרקע, מהם 100 יוגרלו למילואימניקים. התאריך האחרון להגשת הצעות נקבע ל-6 במאי, ואז הוזז ל-19 באוגוסט, ולאחרונה נדחה שוב ל-9 בספטמבר. אבל הבעיה האמיתית היא במושבים ובמרבית היישובים הקהילתיים, שנהנים כבר שנים מפטור ממכרז רגיל. שם, כפי שמציינת רותי אפריאט, מנהלת החטיבה העסקית ברמ"י, "יש קרקעות ליותר מ-10,000 בתים, אבל הן ממתינות שנים ועדיין מתעכבות, רק בגלל הרעה החולה של השיווקים".

על מה מדובר? עם כל הכבוד לדאגה למילואימניקים או סתם למחוסרי דיור, ביישובים הללו לא מוותרים בקלות על עתודות הקרקע שעלולות "להיחטף" על ידי זרים, ודאי אם מחיריהן ירדו לרצפה. הם ישמחו להרחיב את היישובים, ודאי אחרי שביולי אשתקד הורחבו היישובים הקהילתיים (שנהנים מ"מטריית הגנה" של ועדות הקבלה) מ-400 ל-700 משקי בית, אבל בתנאי שהשלל יגיע בעיקר לקרובים לצלחת, רצוי בני הדור השני והשלישי. שהשאר יתחלקו בפירורים. ביחד ננצח, אבל עדיף שהם (והמילואימניקים שלהם) יקבלו את ההנחה, ולא מילואימניקים אחרים.

מעל הכול ניצבת שאלת היחס הסביר והצודק: בין הרצון של אותם יישובים להוציא קרקעות במשורה בלבד כדי לדאוג לדורות הבאים, לבין הרצון של המדינה לשווק מאסה של קרקעות לפתרון משבר הדיור. ובנקודה הזו, העניינים תקועים.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי זימן ביוני ישיבה עם משרד המשפטים, אבל גם היועצים המשפטיים שנדרשו לכך ממשרדי הממשלה האחרים מתקשים לשחרר את הפלונטר. הפערים פשוט גדולים וטעונים מדי: במושבים רוצים ש-80% מהמגרשים יוגרלו רק לבני מקום, ביישובים הקהילתיים מתפשרים על 60%, אבל זה לא ממש עומד במבחן המשפטי, על זכויות ששייכות למעשה לכולנו. וברקע גם מרחף צו שהוציא בג"ץ בסוף מאי האחרון, שהורה למדינה לנמק תוך 90 יום מדוע לא יבוטל "חוק ועדות הקבלה" שהתקבל ביולי שעבר.

הלובי של היישובים עדיין חזק

ביישובים הללו גם ככה לא רווים נחת מהיועצת המשפטית לממשלה. במרץ כתבה המשנה ליועמ"שית כרמית יוליס שהמשקל המכריע של ועדות הקבלה וההטבות המשמעותיות במחירי הקרקע באותם יישובים "מעוררים קשיים משפטיים בהקשרי שוויון". במשרד המשפטים החליטו אז שרשימת היישובים שבהם משווקים מגרשים להרחבות תפורסם מעתה לעין כל, באתר רשות מקרקעי ישראל, לאחר שנים שבהן ההרחבות התנהלו במחשכים, בשיטת חבר מביא חבר. ביצוע הגרלה, לפי עמדת משרד המשפטים, אמור להיערך מעתה על ידי המדינה ולא המועצה עצמה, מה שעדיין לא "מחליק" להם בגרון.

לפי שעה, ליועצים המשפטיים נוח שהעניין מתמסמס - על חשבון חיילי המילואים, שרק קיבלו הבטחות גדולות. אבל המדינה, שרוצה לשחרר קרקעות לבנייה, כבר שוקלת לפרסם מכרזים "על הראש" של אותם יישובים, שיושבים על קרקעות מדינה. לקבוע למשל ש-50% יגיעו למילואימניקים, ושהיישובים הללו יתמודדו. עד היום המלחמות הללו לא ממש נשאו פרי, ודאי כשהלובי של היישובים עדיין חזק. אבל יהיה קשה בהרבה להתנגד לשיווק קרקעות מוזלות לאלה שעצרו את חייהם כדי לשרת את המדינה.

כוכבי השבוע 

מצוין: חברות דירוג האשראי עשו עמנו חסד

שלוש חברות דירוג האשראי הבינלאומיות הורידו לישראל את הדירוג, אבל ראש הממשלה ושר האוצר מוכרחים לשלוח להם פרחים. עם יד על הלב, קרוב לוודאי שכמעט כל אחד מאיתנו היה כנראה מוריד קצת יותר. מה לעשות שגילינו השנה שהשכנים שלנו רוצים ובעיקר מסוגלים לחצות את הגדר כדי לטבוח בנו, שהפוליטיקאים לא יודעים להתעלות לגודל השעה גם בצוק העתים, ושהמציאות העגומה הזו מכריחה אותנו בין היתר ללוות סכומים אדירים למימון מכונות מלחמה ולשיקום הנזקים, מה שהופך את יכולת ההחזר להרבה יותר מסובכת.

ולכן, העובדה שאנחנו עדיין מדורגים בקבוצת A, היא אפילו לא רע במיעוטו. ניתן להבין את זה בקלות כשמסתכלים על הריבית שבה מתמחרים את החוב שלנו בשוק. שם, אנחנו דומים יותר למדינות בדירוגי B, עם ריבית גבוהה יותר ממדינות כמו פרו או מקסיקו. הרבה מילים כבר נשפכו על מחזורי המסחר העלובים של הבורסה בתל אביב. על כך שהרוב המוחלט של המניות מרכזות מחזורים יומיים מגוחכים, לעתים בגובה אלפי או עשרות אלפי שקלים בודדים.

 בלתי מספיק:  "שכונה" בבורסה של תל אביב 

לפני שמאשימים את המלחמה או את החינוך הפיננסי הקלוקל, האשמה המרכזית היא ה"שכונה" של הבורסה המקומית. השבוע ראינו את זה בתשקיף של חברת המזון בלדי, שרוצה לגייס מהציבור 300 מיליון שקל. לפי המספרים, החברה הפסידה בשנה שעברה 30 מיליון שקל, עברה לרווח של 15 מיליון ברבעון הראשון, אבל כבר מבקשת למשפחת הבעלים דהבני שכר בגובה של יותר מ-13 מיליון שקל.

כל עוד הכסף שלנו בבורסה משרת בעיקר את בעלי השליטה בשורה של חברות, ולא את בעלי המניות או איגרות החוב הקטנים, קשה לראות אותה מושכת את הציבור הרחב. וטוב שכך.