גרמניה מציגה: משלוח נשק ותמיכה גורפת בישראל, ויש לה אינטרס

במרץ 2008 התייצבה קנצלרית חדשה יחסית בירושלים, ובחרדת קודש השתמשה במונח שישנה את מדיניות החוץ והביטחון הגרמנית בנוגע לישראל שנים רבות קדימה - "שטאטסרזון" (Staatsräson). משמעות הביטוי היא "היגיון מדינתי" ואנגלה מרקל נשבעה בנאום הראשון אי פעם של ראש ממשלה גרמני בפני הכנסת כי "האחריות ההיסטורית לביטחונה של מדינת ישראל היא חלק מהיגיון המדינה (יסודות הקיום) של גרמניה".

● איש הסוד של המנהלים הבכירים במשק
● החברים של קמלה האריס בוול סטריט
● מה נעשה עם כל הזבל הזה? המשבר שמאיים להטביע את ישראל באשפה

היו שראו בכך מלים ריקות. היו מי שהבינו אז את מה שייחשף רק כמה שנים לאחר מכן - שגרמניה מייצרת לישראל צוללות בעלות יכולת "מכה שנייה" במקרה של מלחמה גרעינית; מעטים העריכו כי מונח זה יהפוך לסרגל שלפיו יימדדו פוליטיקאים גרמנים אפילו כיום, ולסימן של ממלכתיות גרמנית. אבל אחרי מתקפת הטרור האכזרית של חמאס נגד ישראל ב־7 באוקטובר, והמלחמה בעזה שפרצה בעקבותיה, נראה יותר מתמיד בשנה החולפת כי גרמניה נחושה לצקת תוכן בהבטחתה של הקנצלרית.

אפילו הממשלה הנוכחית - קואליציה של מפלגות מרכז ושמאל שהן יריבות פוליטיות של השמרנים שהובלו על ידי מרקל - לקחה על עצמה את האחריות לסייע לישראל בשעת צרה. הקנצלר אולף שולץ, שצמח במפלגה הסוציאל־דמוקרטית שבה קולות ביקורתיים מאוד כלפי ישראל; רוברט האבק, מנהיג מפלגת "הירוקים" מהשמאל שמרגישה מחויבות מיוחדת למאבק באנטישמיות ולתמיכה בישראל; כריסטיאן לינדנר, ראש המפלגה הליברלית שבגלגולה הנוכחי היא כנראה המפלגה הידידותית ביותר לישראל בגרמניה כיום - שלושת ראשי מפלגות הקואליציה יצרו עד כה חזית התומכת בישראל במעגלים הדיפלומטיים, במשפט הבינלאומי, בתקשורת ואפילו בחזית הצבאית. כולם חזרו על ההצהרה של מרקל בשלב זה או אחר.

 קנלצר גרמניה אולף שולץ לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו. גיבה את ישראל מהיום הראשון של המלחמה / צילום: Associated Press, Leo Correa

גרמניה הייתה זו שגיבתה כמעט מהיום הראשון את המלחמה בעזה בשם "זכותה של ישראל להגנה עצמית", בזירה הדיפלומטית ובמיוחד בזו האירופית. בעידוד ישראל, היא הצליחה לחייב את האיחוד האירופי להצהרה שקובעת כי חמאס לא יהיה חלק מהשלטון בעזה ביום שאחרי. פנימית, היא נקטה יד קשה נגד הפגנות פרו-פלסטיניות, אסרה את קיומן בהתחלה, הוציאה מחוץ לחוק את חמאס וכעת מובילה מאבק מאחורי הקלעים להוציא מחוץ לחוק גם את משמרות המהפכה האיראניות. היא התייצבה באופן ברור לצד ישראל בהליכים בהאג, כולל דחייה פומבית של ההאשמות ברצח-עם, וטירפדה ניסיונות אירים-ספרדים להטיל סנקציות על ישראל במסגרת האיחוד האירופי.

"הטבח העמיד את היחסים למבחן המציאות"

השאלה עד מתי תימשך התמיכה הזו, ואם היא כבר נחלשת או אפילו מאיימת לשנות כיוון, עוד פתוחה, אך גרמניה היא עדיין אחת המדינות האירופיות היחידות שלא הכריזו - מיוזמתן או בשל החלטות של בתי משפט מקומיים - על אמברגו נשק על ישראל. פעמיים עתרו ארגונים פרו-פלסטינים לערכאות שונות כדי להפסיק את יצוא הנשק הגרמני, פעמיים הם נזרקו מכל המדרגות.

יתרה מכך, בנוסף לארה"ב, גרמניה היא המדינה היחידה שהגבירה באופן משמעותי את יצוא הנשק לישראל אחרי 7 באוקטובר כדי לסייע לצה"ל. בינואר האחרון, לפי הדיווחים, אף הוציאו הגרמנים אלפי פגזים מהמאגרים שלהם עצמם ושיגרו לישראל בשל בקשה דחופה בנושא. בשבועות האחרונים, על רקע החשש מתקיפה איראנית נוספת נגד ישראל, אפילו עלתה דרישה במערכת הפוליטית מצד גורמים רמי-דרג לשלוח מטוסי קרב גרמנים כדי להגן על ישראל.

 חיל האוויר הישראלי בתרגיל משותף ראשון עם גרמניה ב-2020. ''משקיעים מאמצים רבים להידוק הקשרים'' / צילום: Associated Press, Martin Meissner

"האמת היא שהטבח של 7 באוקטובר העמיד לראשונה את השטאטסרזון למבחן המציאות", אומר רון פרושאור, שגריר ישראל בגרמניה. פרושאור, שחזר מפרישה כדי לכהן בתפקיד המרכזי - אחרי קריירה ענפה במשרד החוץ במהלכה שימש בין היתר כשגריר ישראל בבריטניה, השגריר באו"ם ומנכ"ל משרד החוץ - ראה מקרוב בעשרת החודשים האחרונים את גרמניה בשעת המבחן שלה, מבחינת התמיכה בישראל. הוא מעניק לה עד כה ציון חיובי.

את התמיכה הגדולה ביותר רואה השגריר פרושאור בנכונות של גרמניה להתייצב לצד ישראל בהליך נגדה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), הליך חסר-תקדים שבו טענה דרום אפריקה כי ישראל מבצעת ג'נוסייד ברצועת עזה, וכי על בית הדין להוציא צווי מניעה שיעצרו את המלחמה. עוד לפני פתיחת הדיונים בינואר הודיע הקנצלר שולץ כי גרמניה תגיש לדיונים עמדה המתנגדת לשימוש הפוליטי שנעשה בבית הדין, והכחיש באופן ברור את ההאשמות בג'נוסייד.

בתור מדינה שמקדשת את החוק הבינלאומי, וכמי שלקחה אחריות על השואה, הצעד הגרמני הידהד ברחבי הקהילה המשפטית הגלובלית. "הצעד המשמעותי ביותר עד כה היה הצטרפות גרמניה כצד שלישי בתביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג", אומר פרושאור, "זו הייתה נקיטת עמדה מוסרית ואמיצה - להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". כעת גרמניה פעילה גם בניסיון לעכב או למנוע את הוצאת צווי המעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

"היו גם אכזבות בדרך", מציין פרושאור, "דוגמת ההימנעות הגרמנית בהחלטת האו"ם שסירבה לגנות את טבח החמאס ונעדרה דרישה לשחרור החטופים. אבל במאזן הכולל גרמניה עומדת לצדנו - במילים ובמעשים".

האיחוד הגרמני היה המפתח לשינוי היחסים

זו לא הייתה התמונה תמיד. בשנות השבעים והשמונים, למשל, העסקים של גרמניה עם איראן ועם מדינות ערביות הובילו אותה לנהל מדיניות קרירה כלפי ישראל. הצורך שלה להיאבק בלגיטימיות של מזרח גרמניה, בכך שדאגה לשמור את המדינות הערביות "מרוצות" ולהימנע מהכרה שלהן ביריבה ממזרח, שיחק תפקיד מרכזי במדיניות החוץ והביטחון שלה, כמו גם החרם הכלכלי הערבי.

את הכור האטומי בבושהר שבאיראן בנתה "סימנס" הגרמנית. את פרויקט דיוק טילי הסקאד העיראקיים ביצעה חברת "טיסן" (לימים טיסנקרופ, שתיבנה צוללות בעבור ישראל). גרמניה כמעט ולא סחרה עם ישראל. כמה שנים לפני כן, כאשר נחשפה בשנות השישים בתקשורת הגרמנית תוכנית לחמש את צה"ל בטנקים משומשים תוצרת אמריקה, הדבר הוביל לביטול העסקה מחשש לתגובת מדינות ערב.

האיחוד מחדש של גרמניה ב־1990 היה נקודת המפתח לשינוי, אומרים המומחים. גרמניה המאוחדת מצאה את עצמה בנקודה שבה היא חייבת להבטיח לעולם כי לא תשוב להיות איום על שלום האיחוד האירופי, או העולם כולו, 45 שנה "בלבד" אחרי תום מלחמת העולם השנייה. המעצמות הכובשות (בריטניה, צרפת, ארה"ב ובריה"מ) היו אולי צריכות להעניק אישור פורמלי לאיחוד מחדש, אבל ישראל הייתה זו שהייתה צריכה להעניק את האישור המוסרי.

בד בבד, היחסים הביטחוניים בין המדינות התהדקו, כאשר הקנצלר שהוביל את האיחוד, הלמוט קוהל, אישר למכור לישראל צוללות מתקדמות ואף לממן אותן. אמנם זה היה רק אחרי שהתגלתה המעורבות של חברות גרמניות בפרויקטים צבאיים של סדאם חוסיין, כולל פיתוח נשק כימי, אבל הדבר "שידרג" את היחסים הבילטרליים. הקנצלר שאחריו, גרהארד שרדר, היה פחות נלהב לסייע לישראל, אך בלחץ כבד של שר החוץ הפרו-ישראלי שלו (יושקה פישר מ"הירוקים"), הוא הכריע להמשיך את הסיוע הביטחוני בדמות צוללות מתקדמות ועוד.

אנגלה מרקל, שהחליפה את שרדר אחרי בחירות מוקדמות ב־2005, ניסתה בתחילה "לסחוט" ויתורים מדיניים מישראל בתמורה לתמיכה הגרמנית בישראל, אבל אחרי עליית חמאס לשלטון בעזה ועל רקע הטרור מהשטחים והיעלמות אופק מדיני, הסירה את הנושא כמעט לחלוטין משולחן הדיונים. היא גם טבעה את אותו מונח שיהדהד שנים קדימה.

 מרקל בביקור בכנסת ב-2008. נאום שיהדהד שנים קדימה / צילום: משה מילנר, לע''מ

"ישראל עוזרת לגרמניה להגיד - אנחנו לא נאצים"

ד"ר פיטר לינטל מהמכון הגרמני לענייני חוץ וביטחון (SWP) מציין כי הוא חוקר בימים אלה את השאלה כיצד הפכה ישראל לשטאטסרזון גרמני. "להערכתי, זה בעיקר קשור לשאלה איך הגרמנים רואים את עצמם ומה הדרך שלהם להתמודד עם התדמית והעבר שלהם. השימוש עוזר לגרמניה להגיד - אנחנו לא נאצים. הדנ"א של המדינה הגרמנית החדשה, של גרמניה המאוחדת מחדש, הוא להוכיח את זה, וישראל היא 'העד המומחה' שמספק את חוות הדעת המכריעה".

תחקיר של המגזין "דר שפיגל", שבדק את ההיסטוריה של השימוש במונח, מצא את מקורו בנאום של מרקל למפלגתה ב־2005, שלושה חודשים לפני שנבחרה לקנצלרית. הנאום הציב את התמיכה בישראל באותה רמה כמו החברות באיחוד האירופי ובנאט"ו. "מרתק לראות כיצד המונח הזה הפך לפופולרי מבלי שהשאלות שנובעות ממנו נידונו", אומר לינטל, "מי מחליט מה קשור לביטחון ישראל ומה לא? האם אנחנו צריכים לחכות לבקשה ישראלית כדי לסייע או לעשות זאת עצמאית, ומי בעצם מגדיר את הגיונות המדינה, את יסודות הקיום של גרמניה והאם זה דמוקרטי?".

מרקל, מבחינתה, חזרה על המונח שוב ושוב, ובאופן קבוע דיברה על אספקת הצוללות כהוכחה לכך שהמדיניות שלה מאמצת את הסיוע לישראל כסיבת קיום מדינית. היא גם קשרה אותה למאבק בתוכנית הגרעין האיראני. היא אפילו הסכימה למעורבות של ה"בונדסווהר" בכוח הימי שלכאורה מנע הברחות ימיות ללבנון כחלק מההסכמות בחסות האו"ם שאחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006. זה היה צעד סמלי אמנם, לא אפקטיבי בדיעבד, אבל שהיה קשור למעורבות גרמנית ישירה בהגנה על המדינה היהודית, כפי שהובטח.

בינתיים, המונח הלך וקנה אחיזה במערכת הפוליטית הגרמנית. הוא כיכב - בהיבט של מלחמה באנטישמיות ובהסוואה שלה כביקורת על ישראל - בהחלטה שאימץ הפרלמנט הגרמני ברוב גדול ב־2019, נגד פעילות ה־BDS כמו החרמת עסקים ישראלים, הסטת השקעות ועוד. היחידים שהצביעו נגד ההחלטה הסמלית אז היו מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" מהימין הקיצוני ו"די לינקה" מהשמאל הקיצוני. הקואליציה הנוכחית שהוקמה ב־2021 הכניסה את המונח שמרקל טבעה לתוך ההסכמים הקואליציוניים המפורטים. "בשבילנו, ביטחונה של מדינת ישראל הוא חלק מהיגיון המדינה הגרמנית", נכתב בהם.

לדברי פרושאור, זה לא קרה במקרה, אלא בעזרת עבודה דיפלומטית קשה וממושכת. "ישראל רואה בגרמניה בעלת הברית חשובה, שנייה רק לארצות הברית. אנו משקיעים מאמצים מדיניים רבים וזוהי למעשה העבודה היומיומית שלנו - הידוק הקשרים בין ישראל לגרמניה. מעבר לעובדה שלגרמניה יש מחויבות היסטורית, תפקידנו הוא להחיות מילים למעשים. אנו זוכים לשיתוף פעולה מפוליטיקאים רבים ומרוב גווני הקשת הפוליטית - מלבד הקצוות שבהם".

"ביקורת על האופן שבו ישראל מנהלת את המלחמה"

במלחמה הנוכחית, כאמור, מצאו עצמם שני הצדדים כשהם נאלצים לתרגם הצהרות למעשים. "גרמניה בהחלט ניסתה להוכיח את עצמה כידידה של ישראל, במיוחד בימים ובשבועות שאחרי 7 באוקטובר", מנתח לינטל, "רואים זאת בין היתר בכמות הנשק שנשלחה לישראל בתחילת המלחמה".

למעשה, בשנת 2023 זינק היצוא הביטחוני הגרמני לישראל פי עשרה לעומת השנה הקודמת. 308 רישיונות ליצוא ציוד ביטחוני הוענקו לישראל, בשווי מוערך של 350 מיליון דולר, כאשר יותר ממחצית מהם אושר במהלך פחות מחודש, בין 7 באוקטובר ל־2 בנובמבר, לפי נתונים שפורסמו בפרלמנט הגרמני. תחמושת, מנועים לטנקים, טילים נגד טנקים, חימוש לספינות קרב, פגזים, נשק קל ועוד הועברו לישראל במהירות, בשיעורים שהתחרו רק בסיוע האמריקאי.

אבל מאז הבום הראשוני, השיעור הלך וירד. לדברי לינטל, הדבר משקף את הביקורת ההולכת וגוברת של הממשל הגרמני - שנמצא בתיאום מוחלט עם האמריקאים - על הנעשה בעזה. "עם הזמן שעובר, העמדה הגרמנית הופכת ליותר ויותר מורכבת", הוא אומר, "וזה משתקף למשל ברשיונות יצוא הנשק שהרקיעו שחקים באוקטובר, אבל כעת ירדו לכמעט אפס. אין לנו סיבות רשמיות שמגדירות מדוע היצוא דעך, אבל זה קורה בד בבד עם התגברות הביקורת על הדרך שבה ישראל מנהלת את המלחמה".

הביקורת הזו משמשת גם קרקע לחילוקי דעות פוליטיים, כמו אלו שצצו בשבועות האחרונים בנוגע להגנה פעילה של חיל האוויר הגרמני על ישראל מפני התקפה איראנית. המומחה של המפלגה השמרנית לענייני חוץ וביטחון, רודריך קיזווטר, עורר סערה כאשר ביקר את הממשלה הנוכחית ואת שר הביטחון בוריס פיסטוריוס על כך שאינם פועלים די כדי להגן על ישראל. "אם הבטחת ביטחונה של ישראל היא אכן אחת מסיבות הקיום של המדינה הגרמנית, הרי שהממשלה הפדרלית והקנצלר צריכים סוף-סוף לאמץ מדיניות של ריאל-פוליטיק, במקום לטפח תקוות רומנטיות בלבד", אמר קיזווטר לפני כשבועיים, והוסיף - "על הממשלה הגרמנית לא להמתין לבקשה ישראלית, אלא ליזום זאת בעצמה ולהציע זאת לפרלמנט הגרמני כבר עכשיו".

שר הביטחון הגרמני דחה את ההצעה, אמר כי ישראל לא מעוניינת בסיוע אווירי גרמני, ואפילו בתוך המפלגה השמרנית היו מי שהגדירו אותה כקיצונית מדי, בין אם מסיבות פרקטיות של חולשת חיל האוויר הגרמני או בשל העובדה כי הוא חייב אישור של הפרלמנט כדי לפעול מחוץ לגבולות המדינה. "מדובר בשאלה היפותטית", אמר סגן דובר הממשלה, בעוד דובר משרד הביטחון הבהיר כי "נכון לעכשיו" אין דיונים בנושא.

אבל הדיון החיה את השאלה לגבי השטאטסרזון הגרמני, ואם על גרמניה לתמוך בישראל בכל מקרה, בכל מצב, במיוחד כעת כאשר הממשלה הישראלית בראשות בנימין נתניהו עומדת בפני ביקורת בינלאומית ופנימית בנוגע להתנהלותה. "הדברים משתנים, והממשלה הגרמנית בחודשים האחרונים דיברה באופן די ביקורתי על המצב ההומניטרי ועל הדרך שבה המלחמה מתנהלת", סבור לינטל, "היא גם לא בטוחה יותר שנתניהו אכן מעוניין בהסכם שחרור חטופים או תומך למעשה בהמשך המלחמה".

דיסוננס אל מול ממשלת בן גביר וסמוטריץ'

כעת, השאלה הגדולה היא האם התמיכה הגרמנית בישראל תימשך, ולכמה זמן. כמו בנושאים רבים בגרמניה, גם ביחסים עם ישראל יש נתק מסוים בין עמדות השכבה הפוליטית לבין הציבור. סקר שפורסם בערוץ הממלכתי ARD, למשל, מצא כי רק 19% מהגרמנים רואים בחיוב "תמיכה צבאית גרמנית" ישירה בישראל, לעומת 68% המתנגדים לכך. אפילו אחרי התקפת הטרור של 7 באוקטובר, רק 44% מהגרמנים סבורים כי לגרמניה יש "חובה מיוחדת" כלפי ישראל, לעומת 51% שסבורים כי אין לה. ובעוד כ־68% מהמבוגרים (מעל גיל 65) סבורים כי לגרמניה צריכה להיות "אחריות מיוחדת" לישראל, לעומת מדינות אחרות, בקרב בני 18 עד 29 שיעור התמיכה בכך עומד על 48%.

"אנחנו רואים שיש כיום דיסוננס עצום במדיניות החוץ הגרמנית כלפי ישראל. זה כאילו בעבור גרמניה יש שתי מדינות ישראל - אחת שגרמניה אחראית לעתידה בגלל העבר, בגלל השואה", אומר לינטל, "אבל יש עוד מדינה, שבראשה מכהנת ממשלה עם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שלמעשה עומדת במנוגד לכל הערכים של גרמניה - אוניברסליזם, שלטון החוק, כיבוד החוק הבינלאומי ועוד". לכן, הוא סבור ש"לא נראה תמיכה גרמנית בישראל לתמיד. אי אפשר להמשיך ולהתעלם מהדיסוננס הזה".

בעבור פרושאור, אחד האיומים המרכזיים הוא פער הדורות. "אכן קיים פער דורי כשזה מגיע לישראל - הנובע בין היתר מקרבה לאירועי העבר. מבחינתנו, רתימת המערכת הפוליטית הגרמנית לתמיכה בישראל היא חוצת-גילאים ומפלגות. הדבר המסוכן ביותר בהקשר זה הוא שאננות. אנו מחויבים להמשיך ולצקת תוכן וערך למחויבות הזאת. אין לנו את הפריבילגיה לנוח, או להתרווח ביציע הבונדסטאג למשמע מחיאות הכפיים לישראל. עלינו לוודא ולפעול לכך יום יום - שהיחס לישראל, ההקשר ההיסטורי דאז ושותפות הערכים שקיימת היום, מתורגמים למעשים.

מרקל, למעשה, השתמשה במונח שטאטסרזון אחרי כמה ביקורים מרגשים בארץ, בין היתר ביד ושם, בשדה בוקר, ומתוך שיחות מפורטות על האחריות הגרמנית לשואה ומצבה של מדינת ישראל. פרושאור סבור כי במפגשים האישיים הללו טמון גם העתיד של יחסים חיוביים בין המדינות.

"אנו ניצבים בפני אתגרים מול הדור הצעיר, שמרגיש פחות מחובר לאירועי העבר. לצד העובדה שגרמניה משקיעה בחינוך לזכר והנצחת השואה, יש להתמקד גם בהשלכות וברלוונטיות שלה לימינו אנו. אני מאמין שחילופי נוער הם הגשר האמיתי בין העמים. ככל שנחזק אותו בעזרת ביקורים הדדיים ואירוח משפחות, ייחשפו הצעירים לא רק למכנה המשותף הרחב אלא גם למציאות הישראלית והאתגרים הביטחוניים שכל צעיר בישראל חווה. מנסיוני, קשר כזה מחזיק שנים רבות", אומר פרושאור.

בינתיים, המערכת הפוליטית בגרמניה היא שמקבלת את ההחלטות. ואחד המדדים הברורים להיקף התמיכה שלה בישראל יהיה כמות האזכורים מצד הממשלה בנוגע ל"שטאטסרזון" הישראלי שלה.