האם ישראל מוציאה הכי הרבה על חינוך ב-OECD ביחס לתמ"ג?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

מפרסם: משרד החינוך
מקום פרסום: הודעה לעיתונות
ציטוט: "מדינת ישראל מדורגת במקום הראשון בשיעור ההוצאה לחינוך כאחוז מהתמ"ג"
תאריך: 10.9.24
ציון: ללא ציון

בשבוע שעבר משרד החינוך פרסם הודעת דוברות שכותרתה: "ארגון ה-OECD מפרסם את הדו"ח הבינלאומי 2024 Education at a Glance (EAG): מערכת החינוך הישראלית בראייה השוואתית בינלאומית". לאחר התייחסויות של שר החינוך ושל מנכ"ל המשרד, פירט המשרד בהודעה את עיקרי הדו"ח. הממצא הראשון שהוזכר הוא: " מדינת ישראל מדורגת במקום הראשון בשיעור ההוצאה לחינוך כאחוז מהתמ"ג ".

בהודעה של משרד החינוך, הממצא הזה הוצג ביחד עם שורה של ממצאים שהדגש שלהם הוא העניין האקטואלי של תנאי השכר של המורים. ואולם, במספר דיווחים בתקשורת, הנתון לבדו קיבל הבלטה מיוחדת. בדיווח אחד הכותרת הייתה: "למרות המלחמה: ישראל מובילה בדו"ח ה-OECD בתחום החינוך", בדיווח אחר : "ישראל במקום הראשון בהוצאה הלאומית לחינוך ב-OECD" - ובדיווח נוסף : "דו"ח ה-OECD: ישראל מוציאה על חינוך הכי הרבה ביחס לתמ"ג". בדקנו האם התיאור הזה יוצר רושם מדויק.

מדי שנה, מפרסם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) סקירה בשם " Education at a Glance" (EAG) שכפי שמוסבר באתר הארגון , "בוחנת מי משתתף בחינוך, מהן ההוצאות עליו, איך מערכות החינוך פועלות ומהן התוצאות שהן משיגות". בשבוע שעבר פורסם הדו"ח השנתי לשנת 2024 ובו מצוין כי המדדים בדו"ח "מציעים מערך עשיר, בר-השוואה ועדכני של אינדיקטורים המשקפים קונצנזוס בין אנשי מקצוע כיצד למדוד את מצב החינוך הנוכחי בעולם. המדדים מספקים מידע על המשאבים האנושיים והכספיים המושקעים בחינוך, כיצד פועלות ומתפתחות מערכות החינוך והלמידה, וההחזרים להשקעות בחינוך. הם מאורגנים באופן נושאי בפרקים, כל אחד מהם מלווה במידע על הקשר המדיניות והפרשנות של הנתונים".

משרד החינוך, כאמור, פרסם בהודעה לעיתונות ממצאים אחדים מהדו"ח (בצירוף קישור לדו"ח המלא). ה"עיקר" הראשון שבחרו במשרד לפרסם הוא ש"מדינת ישראל מדורגת במקום הראשון בשיעור ההוצאה לחינוך כאחוז מהתמ"ג" (תמ"ג הוא תוצר מקומי גולמי). ומיד הופיע פירוט: "ההוצאה הלאומית לחינוך כאחוז מהתמ"ג בישראל היא הגבוהה ביותר ב-OECD עבור מוסדות בחינוך היסודי, העל יסודי והעל תיכוני: ישראל מדורגת במקום הראשון מתוך 34 מדינות בשיעור ההוצאה לחינוך כאחוז מהתמ"ג. עוד עולה מדו"ח כי במדינת ישראל ההוצאה לחינוך גבוהה לצד מספר תלמידים גבוה: הגידול השנתי בהוצאה לחינוך בישראל מסתכם בין השנים 2015-2021, ב-5.5% לשנה לעומת ממוצע ה-OECD ב-1.6% לשנה".

בהוצאה על מוסדות חינוך, ההוצאה בישראל כאחוז מהתמ"ג על החינוך היסודי (Primary) והעל-יסודי (Secondary) עומדת על 4.8% מהתמ"ג (2.6% על היסודי ו-2.2% על העל-יסודי) והיא אכן הגבוהה ביותר ב-OECD. זאת, כל עוד לא מכלילים את ה"השכלה השלישונית" (השכלה אקדמית והשכלה מעשית על-תיכונית שאינה אקדמית), שכן אז ישראל מדורגת במקום הרביעי (משרד החינוך אישר בפנינו שהניסוח שלהם בפרסום אכן לא כלל את ההשכלה הזו).

אלא שההדגשה של ההוצאה על חינוך, כפי שזו נעשתה לא אחת בתקשורת, ביחס לתוצר מתעלמת מגורם קריטי: מספר התלמידים במערכת החינוך. כפי שמסבירים הפרופסורים דן בן-דוד ואיל קמחי במאמר שהתפרסם ברבעון הישראלי לכלכלה, "ההוצאה הלאומית על חינוך יסודי ועל יסודי, כאחוז מהתמ"ג... כשלעצמה [אינה] אינדיקציה למתן עדיפות גבוהה לחינוך בתוך העדיפויות הלאומיות, וגם לא למידה גבוהה יחסית של חוסר יעילות. זה משקף בעיקר את פריון הילודה הגבוה בישראל ואת העובדה כי שיעורם של תלמידי בתי הספר היסודיים והעל יסודיים מתוך האוכלוסייה הוא השלישי בגודלו ב-OECD". כלומר, אם רוצים לבחון כמה משאבים מושקעים בכל תלמדי בישראל, נדרש לבחון את ההוצאה על חינוך ביחס למספר תלמידים.

כשמסתכלים על הנתון הזה - שב-OECD מחושב על ידי דולרים במונחי כוח קנייה יחסי (PPP) - רואים שבשנת 2021 ישראל כבר לא נמצאת בצמרת המדינות המפותחות, אלא מידרדרת אל מקום 19 מתוך 37. זה נתון שהוא מתחת לממוצע ה-OECD. בעוד שבממוצע ה-OECD, ההוצאה השנתית לתלמיד (מהיסודי ועד להשכלה גבוהה) עומדת על מעל ל-14 אלף דולר, בישראל הנתון עומד על כ-11 אלף דולר. למעשה, ההוצאה לתלמיד גם בהשכלה יסודית וגם בהשכלה על-יסודית נמוכה בישראל בהשוואה לממוצע ה-OECD: ביסודי הנתון עומד על כ-11.3 אלף דולר מול 11.9 אלף דולר, ובעל-יסודי על 10.5 אלף דולר מול 13.3 אלף דולר.

כפי שמציינים ב-OECD, בעוד שברוב מדינות ה-OECD ההוצאות גדלות בהתאם לעלייה ברמה של ההשכלה, בישראל זה אינו המצב, כשהוצאה לתלמיד על השכלה על-יסודית קטנה מההוצאה לתלמיד בהשכלה היסודית (כעשרת אלפים דולר לעומת כ-11 אלף דולר, בהתאמה).

ואולם, נראה שגם אין לתת משקל יתר לרמת ההוצאה על חינוך בתור גורם שמסביר את הישגי המערכת הנמוכים בישראל בהשוואה למדינות המפותחות. בן דוד וקמחי טוענים ש"לאחר ניכוי הבדלים ברמת החיים, כפי שזו נמדדת על ידי התמ"ג לנפש, ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד אינה שונה בהרבה מהממוצע של מדינות ה-OECD. מספר התלמידים למורה (שווה ערך משרה מלאה) הוא דומה, או נמוך (תלוי ברמת בית הספר) מממוצע ה-OECD. איכות המורים נמוכה יחסית, למרות שכר שעתי מעל הממוצע ב- OECD (יחסית לשכר השעתי בכלל המדינה)". לכן, לדבריהם, "לא נראה כי הסיבה להישגים הנמוכים של תלמידי ישראל נעוצה בהיעדר משאבים", אלא, "נראה כי הבעיה העיקרית היא מערכת חינוך שופעת ביורוקרטיה ובלתי יעילה באופן יוצא דופן".

לסיכום, אומנם ההוצאה על חינוך ביחס לתוצר בישראל גבוהה ביחס לשאר מדינות ה-OECD, אך זה נובע בעיקר ממספר התלמידים הגבוה במדינת ישראל. כשבוחנים את ההוצאה לתלמיד, ישראל מידרדרת אל אמצע מדינות ה-OECD.