אם לשמונה הורישה את כל רכושה לבן אחד. ואז בית המשפט התערב

חברת פוליבה, העוסקת ביבוא חומרי גלם לתעשיית המזון, התקשרה בהסכם לרכישת שמן דקל מחברת ווילמר טריידינג הסינגפורית. לצורך הובלת השמן לישראל, היבואנית ערכה הסכם חכירה עם חברת סיטריק הישראלית להובלת השמן, וזו חכרה את האונייה "RUBY T" שבבעלות חברת נרימן מפנמה. באוקטובר 2021 הוטען השמן על האונייה באינדונזיה, אך בשל תקלה בצנרת, חלק מהשמן דלף בתוך האונייה. השמן שניזוק הוחזר לספקית הסינגפורית, והיתר הובל לישראל.

כאשר האונייה הגיעה לישראל, היבואנית סירבה לקבל את שטר המטען ולשלם עבורו. היא תבעה את האונייה עצמה, בתביעה המכונה "חפצא", סוג תביעה ייחודי לבית המשפט לימאות נגד כלי שיט, ואת סיטריק החוכרת על סכום של 313 אלף דולר - בסך־הכול כמיליון שקל. המשפט הימי פיתח מנגנון משפטי ייחודי לפיו כלי השיט עצמו, ולא בעליו, יכול להיתבע על חובות. את התביעה ניתן להגיש רק לבית המשפט המחוזי בחיפה, המשמש כבית משפט לימאות היחיד בישראל.

עם הגעתה של האונייה לנמל אשדוד, פוליבה הגישה לה הזמנה לדין לתשלום פיצוי עבור הנזקים שנגרמו לה בשל הדליפה שגררה הסכם רכישה חדש ועיכובים. האונייה שוחררה תחת הפקדת ערבות, ואחרי 3 שנים, בשבוע שעבר, השופט רון סוקול סילק על הסף את התביעה.

השופט קבע כי לפוליבה אין עילה לתבוע את האונייה בישראל, מכיוון שהיא לא רכשה בעלות במטען הניזוק, היא לא צד לשטר המטען; וכי המטען שניזוק לא הובל לישראל אלא נשאר באינדונזיה, והמטען שהגיע היה השמן שלא ניזוק. לכן לא מדובר ב"שיעבוד ימי" שמצדיק מכירה של האונייה עבור החוב.

החוק מאפשר שיעבוד של כלי שיט במקרה של חוב, בין היתר כפיצוי על נזק למטען שהובל בו. השופט קבע כי המטען שניזוק לא הובל, כאמור. בית המשפט הסתמך גם על חוק מימי המנדט הבריטי, שאומץ בשנות ה־50 וקובע כי רק בעל שטר מטען יכול לתבוע: "משבחרה התובעת שלא לקבל לידיה את שטרי המטען ולא לשלם את התמורה, נותרו זכויות הקניין אצל הספקית הסינגפורית".

פוליבה צפויה להגיש ערעור לבית המשפט העליון.

משמעות הפסיקה: לא ניתן לתבוע אונייה על נזק למטען שלא הובל, או כאשר לתובעת אין שטרי מטען.

מספר תיק: 69395-11-21

הורים לשמונה ערכו צוואה בשנת 1987, לפיה הם מצווים את רכושם האחד לשני, ולאחר מותם לשמונת ילדיהם בחלקים שווים. הבעל הלך לעולמו לפני 30 שנה, ובשנת 2016 האם חתמה על צוואה חדשה, לפיה היא מורישה את כל רכושה רק לאחד מילדיה. ארבע שנים מאוחר יותר נפטרה האם בגיל 91. הבן ביקש לקיים את הצוואה החדשה, ושישה מאחיו התנגדו וביקשו לקיים את הצוואה המקורית.

השופטת מירה רום־פלאי מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קיבלה את התנגדות האחים והורתה לקיים את הצוואה הישנה.

האם הייתה בת 87 בעת שחתמה על הצוואה לטובת הבן, סיעודית במצב בריאותי ירוד, ולא ידעה קרוא וכתוב. שלוש חוות־דעת שהוגשו בעניין מצבה הבריאותי נקטו לשון משפטית, והשופטת קבעה כי כלל לא ברור אם המנוחה ידעה מהי עשיית פעולה בפני נוטריון כפי שנכתב.

נקבע כי הצטברות האירועים מלמדת על מעורבות פסולה של הבן בעריכת הצוואה, וכי הוא היה "הרוח הנושבת מאחורי עצם קיומה": יזם את הצוואה, הסיע את המנוחה למשרד עורך הדין, דאג לאישורים הרפואיים, צילם את המנוחה במעמד החתימה, שאל שאלות מדריכות והכניס מילים לפיה. "מצבה הפיזי של המנוחה, מצב־רוחה הירוד, הריחוק מילדיה ותלותה במבקש, לרבות בענייניה הכספיים, היו כר נוח להשפעה הבלתי הוגנת באופן שמביא לפסילת הצוואה", נקבע.

נימוק נוסף לפסילת הצוואה היה הפגמים הצורניים המהותיים בה: עורך הדין חתם עם חותמת נוטריון, אך לא היה נוטריון; העדה של המנוחה שצוינה במסמך הייתה לא נכונה; לא צוין כי הצוואה הוקראה בפני המנוחה ותורגמה לה, למרות שאינה קוראת עברית.

לגבי סרטון החתימה על הצוואה משנת 2016 קבעה השופטת כי המנוחה חוזרת ומבהירה את קיומה של צוואה הדדית, וכי היא נראתה מבולבלת, ועלה מתשובותיה לשאלות כי לא התכוונה להוריש לבן את כל רכושה.

לאור כל זאת, השופטת הגיעה למסקנה כי הצוואה לא משקפת את רצון האם.

הבן חויב לשלם לששת אחיו 120 אלף שקל הוצאות משפט. את הבן יצג עו"ד רן רייכמן. את האחים יצג עו"ד יוסי הרשקוביץ.

משמעות הפסיקה: גם אם ניתן אישור לכשירות לערוך צוואה ואפילו תיעוד בווידאו של החתימה, אפשר לפסול צוואה. 

מספר תיק: , 19070-10-20, 19877-10-20

בעלי דירות בבניין משותף בן 2 קומות בשכונת נוף ים בהרצליה הסתכסכו על השימוש בחצרות הבניין. הם פנו למפקח לשכת רישום המקרקעין במשרד המשפטים בנתניה, בתביעות הדדיות. הבניין מכיל 4 דירות, כל אחת מהן 40 מ"ר, ומוצמד לה רבע מהרכוש המשותף.

בעלי הדירות העליונות טענו כי דירות הקרקע השתלטו על החצר הקדמית המשותפת, ניכסו אותה לדירותיהם והפכו אותן לדירות גן עם חצר פרטית מבלי שקיבלו את הסכמתם. ההשתלטות באה לידי ביטוי בגידור החצר הקדמית והקמת חומה ופרגולה, תוך שלילת השימוש מיתר בעלי הדירות.

נטען גם כי בעלי דירות הקרקע הקימו יחידות דיור בחצר האחורית ומשכירים אותן. בעלי הדירות העליונות טענו כי למרות ההשתלטות הנרחבת על הרכוש המשותף, שכניהם הגישו התנגדות לבקשות להיתר בנייה להרחבת דירותיהם.

בעלי דירות הקרקע טענו כי קיימת הסכמה לחלוקה במשך שנים ארוכות, וכי השכנים מלמעלה נוהגים באותו האופן, ונהנו מההסדר כך שהרחיבו את דירותיהם על חשבון הרכוש המשותף, לרבות בבנייה בחלל הגג המשותף.

מפקח המקרקעין, ארז שטיינברג, הורה החודש לבעלי דירות הקרקע להפסיק את השימוש הבלעדי בחצר, כך שתתאפשר גישה חופשית מלאה לכלל דיירי הבניין.

הוא קבע כי לפי החוק בעלי דירות רשאים להצמיד חלק מסוים מהרכוש הציבורי ולעשות בו שימוש בלעדי, אבל רק בהסכמת כל בעלי הדירות. גם הסכמה בעל־פה תיחשב, ובלבד שתהא מוכחת בראיות. גם שימוש ארוך־שנים מבלי שהשכנים מתנגדים נחשב להסכמה והוכר בעבר בפסיקה. אלא שהסכמה כזו, שאינה מעוגנת, ניתנת לשינוי. ההחלטה אם השימוש הבלעדי ייפסק תלויה במצב שהיה קיים בעת רכישת הדירה, באינטרס ובהשקעה שנעשתה.

המפקח החליט שלא לחייב את בעלי הדירות להרוס מבני קבע נוכח הנזק הניכר שייגרם, למעט מחסן המונע גישה לחצר העורפית.

משמעות הפסיקה: שימוש ברכוש משותף חייב בהסכמת כל בעלי הדירות, אך ההסכמה לא חייבת להיות בכתב, ובלבד שיהיו לה ראיות.

מספר תיק: 2022, 7/169/2021