מכשול, רצועת ביטחון ושינוי מבני בצה"ל: איך ייראו הגבולות של ישראל בעתיד?

מאז ומתמיד סוגיית הגבולות תפסה נדבך משמעותי בשיח הישראלי - מקום המדינה, דרך מלחמת ששת הימים ועד הסכם השלום עם מצרים. הדוגמה המורכבת ביותר הייתה, ככל הנראה, ב־6 ביוני 1982, כאשר צה"ל חצה את הגבול הצפוני במטרה להרחיק את האיום של אש"ף. המשימה הסתיימה בהצלחה, אך ב־18 השנים הבאות ישראל נותרה ברצועת הביטחון וצה"ל טבע בבוץ הלבנוני. בסופו של דבר, אחרי הרבה לחצים, הגיעה הנסיגה בשנת 2000.

 היציאה מלבנון ב-2000. ''צריך לחשוב עם הקהילה הבינלאומית מה ההישג הנדרש בדרום לבנון'' / צילום: אלפי בן יעקב - לע''מ

חמש שנים מאוחר יותר, ב־17 באוגוסט 2005, גם הגבול הדרומי עלה לכותרות. היה זה כאשר צה"ל פינה בכוח את המתיישבים שנותרו בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. כשנתיים בלבד לאחר מכן חמאס ביצע הפיכה ברצועת עזה נגד פת"ח, וב־7 באוקטובר אשתקד מחבלי הנוח'בה ואזרחים עזתים פרצו את גבול הרצועה כלא היה, טבחו, אנסו ובזזו מכל הבא ליד ביישובי העוטף.

 היציאה מרצועת עזה ב-2005. שנתיים אחרי חמאס ביצע הפיכה / צילום: משה מילנר - לע''מ

נראה כי לא הייתה מלחמה שאתגרה את תפיסת הגבולות של ישראל כמו זו הנוכחית. "המציאות הכתה על פנינו ב־7 באוקטובר", אומר סא"ל (במיל') ד"ר אייל פינקו מהמחלקה למדעי המדינה ומרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן. "הבנו שכשאין אפשרות לייצר מרחב התרעה מספק של קילומטר או שניים, קיים קושי משמעותי. כעת נדרש פתרון שהוא מעבר לאקמול. לכן השאלה בנוגע לציר פילדלפי, שמתחתיו עובר ציר מרכזי לחימוש חמאס, היא כה חשובה. אם לצה"ל לא תהיה שליטה, אז הסבירות שחמאס יחזור להתחמש בקצב מהיר, גבוהה, אפילו בתוך שנה".

במקביל לצד הדרומי, גם בצפון שאלת הגבולות עומדת על הפרק כמובן. כזכור, עשרות אלפי אזרחים פונו מבתיהם בעקבות הסכנה המיידית של כוח רדואן על הגדרות - הם היו שם לאורך שנים בעקבות כישלון החלטה 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה ב־2006 והייתה אמורה להרחיק את חיזבאללה מדרום לבנון. אבל מציאות לחוד ומעשים לחוד.

כך או כך, נראה שהשאלה הזאת צפויה ללוות אותנו בשנים הקרובות וישראל תצטרך לחשוב מחדש על תפיסת ההגנה שלה - אם היא יכולה לחיות בשלום כשהאויב נמצא על הגבול, כמה חיילים צריך להציב על הגבולות והאם הפתרון הוא בכלל רצועת ביטחון? על כל השאלות האלה מקבלי ההחלטות ובכירי מערכת הביטחון יצטרכו לתת תשובות ברורות בקרוב. מה שבטוח - מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

הסכמי שלום, פירוז ושינוי פריסת המפקדות

אל"מ (מיל') ד"ר שאול אריאלי הוא מומחה בתחום הגבולות וראש קבוצת המחקר תמרור, העוסקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא מכיר כבר הרבה שנים את גזרות לבנון ועזה - במלחמת לבנון הראשונה הוא שימש כמפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח, ונפצע. ב־1994 הוא כיהן כמפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, ולאחר מכן כראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה.

מחקרים רבים על סכסוכי גבול, הוא מספר, קובעים כי היציבות מושפעת, בראש ובראשונה, ממערכת היחסים בין הצדדים. כלומר, הסכמי שלום מקלים בדרישות האבטחה והביטחון. עם זאת, הוא מדגיש כי לפחות בשלב הראשון, שיימשך כמה שנים, יהיה צורך לאבטח את הגבול באמצעות העקרונות המוכרים בצבא: זמן ומרחב. על דבר אחד הוא מבקש לא לבנות - התרעה מודיעינית.

"האבטחה צריכה להיות כזו שיודעת לתת מענה בזמן אמיתי ליכולות ההתקפיות של הצד השני. הנחת העבודה המחמירה שנדרשת כרגע היא שאין התרעה מודיעינית בזמן. זה הכי חשוב. הכישלון הגדול של 7 באוקטובר היה לבנות את התגובה על התרעה כזו, וכשהיא לא הייתה - המערך לא יכול היה להגיב בזמן ובמרחב. לקחו 24 שעות לגיבוש תמונת המצב".

העיקרון השני שד"ר אריאלי מצביע עליו כנדרש הוא האופן שבו ישקיעו באזורים שיאפשרו את הזמן והמרחב. כלומר, כיצד לעשות זאת מבלי להחזיק חיילים במספרים גבוהים מדי. "ניתן להשתמש במכשול שמקשה חדירה - מכשול חומה ולא מכשול גדר - ולשלב אלמנטים שונים בהתאם לאמנות בינלאומיות, למשל תעלות, מיקוש ואמצעים דומים".

האפשרות הטובה ביותר, לדבריו, היא פירוז - יצירת אזור שבו אסורה כל פעילות צבאית. "פירוז חצי האי סיני, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון, מונע את האפשרות שצבא זר יחנה על גבולות ישראל, אבל מנגד לא פוגע יתר על המידה בריבונות המצרית בחצי האי סיני. זה הרעיון המתאים לפלסטינים, פירוז מדינה פלסטינית, וגם בלבנון - שם צריכים להרחיק את חיזבאללה מצפון לנהר הליטני".

השינוי בתפיסת הגבולות צריך לדעתך לכלול גם שינוי מבני בצה"ל?
"צריך להמשיך לעבוד באמצעות חטמ"רים כי זו השיטה הטובה ביותר שמסוגלת לקלוט גדודים סדירים בתחלופה של ארבעה חודשים. הייתי משנה את פריסת המפקדות - שמנעה פיקוד ושליטה ברגע האמת. צריך להפריד בין מפקדת האוגדה, לחטיבות ולגדודים. כששמים כמה מפקדות יחד אפשר אמנם ליצור מרכז תפעולי אחד, וזה חוסך כוח אדם וכסף. אבל כשעוברים סף מסוים, החיסרון גדול יותר, משום שבלתי אפשרי ליצור יתרון בגודל ויתירות בפיקוד ושליטה וזה מה שקרה ב־7 באוקטובר. לכן נדרשת הפרדה, גם אם זו עולה יותר".

השקעה של מיליארדי שקלים בשנה

ד"ר אריאלי מצביע בדבריו על המכשול שצריך לבנות בגבולות. מעבר לשאלת היעילות - שיש לבחון לנוכח אירועי 7 באוקטובר - יש כמובן גם את שאלת העלויות. מי שמעורה היטב בכך הוא תא"ל (מיל') מוטי בסר, שכיהן כיועץ הכספי לרמטכ"ל וכראש אגף התקציבים של משרד הביטחון בשנים 1997־2000, בעת הנסיגה מלבנון. "הכול היה בהפתעה, והיינו צריכים לדאוג לצד"לניקים למזומן ביד. הבנקים בישראל רצו עלויות גבוהות, אז הטסנו מאירופה ערימת מזומנים של עשרות מיליוני דולרים במבצע חשאי. העלויות של רצועת ביטחון הן מאוד מגוונות, וביצוע תחשיב בנושא סבוך מאוד. במיוחד כשניתן לשלוט מרחוק, העלויות נגזרות מתפיסת ההפעלה".

לעומת זאת, בסר מציין כי עלויות מכשולים בגבול הן די ידועות. "בגדר ההפרדה ביו"ש דובר מלכתחילה על קו גבול של 350 ק"מ. בסופו של יום האורך היה בדיוק כפול, 700 ק"מ, משום שלא הלכו ממש על קווי הגבול. היו הערכות שונות לעלויות - מב"ל (המכללה לביטחון לאומי), לפני יותר מ־20 שנה, העריכו עלות של מיליון דולר לק"מ. בפועל זה יצא 10 מיליון שקל לק"מ וסך הכול 7 מיליארד שקל".

לגבי המכשול בצפון בסר מציין כי אורכו אמנם 120 ק"מ, אבל הוא חכם יותר. "המרכיבים השונים הביאו לעלות של כ־16 מיליון שקל לק"מ. סך הכול כ־2 מיליארד שקל".

אורכה של הגדר ברצועת עזה, שנועדה להתמודד עם איום המנהרות והפכה לסמל כישלון 7 באוקטובר, היה 60 ק"מ. העלות לקילומטר עמדה על 60-70 מיליון שקל וסך הכול כ־3.5-4 מיליארד שקל. "בגבול מצרים הוקמה גדר באורך של יותר מ־200 ק"מ, פחות חכמה - כך שעלות לקילומטר הייתה כ־10 מיליון שקל, וכ־2 מיליארד שקל סך הכול. כעת יש על הפרק את הגדר עם ירדן. אם צריך להעריך מים המלח עד אילת, שזה כ־180 ק"מ, המאפיינים די דומים לגדר ההפרדה. אם לפני 20 שנה זה עלה 10 מיליון שקל לק"מ, חישוב פשטני של מדד תשומות בנייה הופך זאת לכפול. מדובר על השקעה שמוערכת בכ־3.5 מיליארד שקל".

סוגיה נוספת שצפויה להגדיל את עלויות ההקמה באופן משמעותי, מציין בסר, היא שכר העובדים. "אם בעבר ביצעו עבודות עם פועלים מיו"ש בעלות של 500 שקל ליום, העלויות של פועלים שמייבאים מדרום מזרח אסיה הן פי שניים־שלושה. המטרה היא לחזק את הביטחון, וכאן צריך להפיק לקחים מהגדר הכי חכמה בעזה, גדר מרשימה עם עלויות מרשימות, שלא סיפקה את הפתרון. מגדר ההפרדה למדנו כי יש עלויות אחזקה של 150-200 מיליון שקל בשנה - ואם לא מתחזקים אז אין טעם ויש פרצות".

לעקור את ארגוני הטרור מהשורש

לצד הגדר והאפשרויות הטכנולוגיות יש מאפיין נוסף לשיח הציבורי שנוגע לגבולות המדינה, במיוחד ברצועת עזה: השמדת ארגוני טרור. אחרי השנה האחרונה בכלל לא ברור שישראל יכולה לקבל את המציאות שבה יש בצד השני שלה ארגוני טרור שרוצים להשמיד אותה. מנגד, כפי שלמדנו מהשנה הקשה מול חמאס - לא בטוח שבכלל אפשרי להשמיד אותם, ובטוח לגמרי שזה לא פשוט.

"קשה מאוד להשמיד ארגון טרור, במיוחד כשהרעיון נטוע בחברה האזרחית", מסביר ד"ר מיכאל ברק, חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן. "כדי להגשים את היעד הזה צריך לעשות שינוי במערכת הלימוד ולפקח על התכנים. חמאס שולט כ־16 שנה ברצועה, והקים מערכי דעווה מגיל 0 והלאה, שנועדו ליצור את דור העתיד של לוחמי ג'יהאד נגד ישראל. המצב דומה גם בקרב חיזבאללה, החות'ים והטליבאן".

בצל החיסולים המרשימים הרבים שביצעה ישראל ברצועת עזה במלחמה בזירות שונות, אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מציין כי גם אם משמידים את ראשי הטרור, אין זה אומר שמשמידים את החינוך. "בסוף יש את האמאם במסגד והפקיד בבנק שהם אנשי חמאס. אם לא מוסיפים להשמדת יכולות צבאיות תוכנית לשינוי אידיאולוגי וחברתי, אתה לא משמיד את הלך המחשבה. מה שיוצרים במקום בניית תקווה זהו ואקום, שאליו שבים ארגוני הטרור. יוצרים תפיסת שהידים ויתומים שרוצים לנקום".

מלבד זאת, יש את הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי שנטוע עמוק באוכלוסייה. "הנרטיב עובר מדור לדור, התודעה היא שפלסטין 'נגזלה', וארגוני הטרור משחקים על זה", אומר ד"ר ברק. "חמאס פרוסים ברחבי העולם, וזוכים לתמיכה מהרשת הנרחבת של האחים המוסלמים. מערכי גיוס המימון קריטיים, וצריכים להפנות אליהם יותר תשומת לב. זו משימה קשה מאוד, אבל צריך לפעול. סוגיה נוספת היא הרשתות החברתיות, שהן כלי חשוב. מי שלא בקיא במידע, עלול בקלות לקנות שם את הנרטיב. על כן, קשה לעקור מהשורש".

ולמרות הקושי העצום, ד"ר עידית שפרן גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), וחברה בוועד המנהל של אגודת חוקרי צבא וחברה, מציינת כי "מכרו" לציבור את היעד של מיטוט חמאס. "הרעיון של העלמת ארגון טרור נטוע בחלק מהציבור. זה הזמן שמנקים את האויבים, ומבטיחים ביטחון מוחלט. יש לנושא סנטימנט לא שולי בקרב הציבור. אותו סנטימנט משפיע גם על המלחמה בצפון, שלגביו גם נמצאת שאלת הותרת רצועת הביטחון בשטח".

"קולות שמדברים על הנסיגה מלבנון כטעות"

נראה שכמעט כל החלטה שתתקבל תצטרך לעבור את דעת הקהל הציבורית. גם אם לא בבחירות - במציאות הדברים נראים אחרת. כך למשל קרה באסון המסוקים ב־4 בפברואר 1997, שבו שני יסעורים שנשאו לוחמים למוצבים בדרום לבנון התנגשו מעל עמק החולה, ו־73 הקצינים והחיילים שהיו בהם נהרגו. בעקבות האסון קם ארגון ארבע אמהות, שהמחאות רחבות ההיקף שארגן היו מהגורמים הבולטים להחלטת ממשלתו של אהוד ברק לסגת מלבנון.

כיום יחסי הצבא־חברה בישראל נראים כסבוכים יותר מאי פעם. בזמן המלחמה ממשלת נתניהו עוסקת בשאלה כיצד תחוקק את חוק הגיוס שייטיב עם המפלגות החרדיות ולא עם ביטחון ישראל. זהו נדבך נוסף במערכת היחסים הפנים־ישראלית שנושאת בתוכה גם את תוצאות הליכי הרפורמה המשפטית שהוביל שר המשפטים יריב לוין.

"מצד אחד, יש תחושה שאין אסטרטגיה, וקיים חוסר אמון בדרג מדיני", אומרת ד"ר שפרן גיטלמן. "לפני שאמא שולחת ילדים ללבנון או לעזה, צריך לראות שההחלטות נובעות מסיבות ענייניות. מצד שני, יש תחושה שמלווה מ־7 באוקטובר - כל מה שחשבנו על יכולת לנהל מלחמות קצרות ולדחות את ההכרעה התנפץ עלינו, וצריך להשלים עם חיים על חרבנו ושנים ביטחוניות מאתגרות".

דעת הקהל הישראלית, מפרטת ד"ר שפרן גיטלמן, השתנתה בכל הזירות. "יש קולות שמדברים על הנסיגה מלבנון כטעות. היחס למלחמת לבנון השנייה התעדכן, וכך גם לגבי ההתנתקות. כעת מבינים כי עד שלא משמידים את אויבינו, קשה לנבא מה יקרה בשלב ראשון. בתחילה, כשהכנסנו לסקרים בנושא 'מה נכון לעשות בלבנון או בעזה?' את התשובה 'לכבוש חלק בלבנון או בעזה', תהינו אם זה בכלל נכון. כעת, זהו הסנטימנט הרווח.

"דיבור על כיבוש רצועת עזה לא יעורר במיידי מחאה גדולה. אולם, בפרספקטיבה של זמן, אם ניגרר לבוץ בעזה ובלבנון ובכל זמן ייהרג חייל, נחזור לשאלת צדקת המלחמה. החברה יכולה לשאת חללים, פצועים, ואת כל הקושי - אם מאמינים בצדקת הדרך. בארבע אמהות מה שסדק הוא סימני שאלה על צדקת הדרך, והישארות בשטח במחלוקת".

"אם היינו מציגים לעולם תוכנית, הכול היה נראה אחרת"

ואחרי הכול, מה עושים עכשיו? בלאיש סבור כי שלטון צבאי נדרש בעזה עבור מניעת התארגנות ובניית יכולות מחודשות של חמאס, אבל הפתרון טמון בהצגת תכלית אסטרטגית־מדינית. "אם היינו מציגים לעולם מהי התוכנית שלנו, ואומרים לעולם המערבי כי אנחנו מקבלים את הזכות ההיסטורית של הפלסטינים, הכול היה נראה אחרת. עם זאת, צריך להביא בחשבון כי בעולם הערבי מבינים כוח. ישראל יצאה לשורת מבצעים מאז ההתנתקות, ובכל פעם צה"ל נסוג וחיזק את חמאס. בעולם הערבי יודעים להעריך כוח ועמידה על הרגליים".

כך גם באשר לצפון. "בשתי הזירות נדרשת תכלית נוספת לזו הצבאית", מסביר בלאיש. "ישראל יצאה מלבנון, גרמה לריק שלטוני, וחיזבאללה ניצל את זה. צריך לחשוב עם הקהילה הבינלאומית מהו ההישג הנדרש בדרום לבנון".

"ראינו את המוצבים והתמרונים של חיזבאללה על הגבול ואת חוסר המעש של יוניפי"ל והאו"ם", מסביר ד"ר פינקו וסבור שהחלטה 1701 הייתה פיקציה. "על כן נדרש מהלך אגרסיבי".

בשורה התחתונה, זו שאלה של אסטרטגיה, של ביטחון, של כלכלה, של פוליטיקה ובעיקר של אמונה בצדקת הדרך. זו שאלה שככל הנראה תעצב מחדש את הגבולות שלנו.