ממרום גילו ומעמדו הספרותי הכמעט קאנוני, ארז ביטון עומד באומץ מול המוות, ומשורר

סבתא שלי, עליה השלום, פרומה שפירושו אדוקה ביידיש, אף כי הייתה אישה קסומה ומשוחררת ודעתנית, בעלת בית, הייתה בכל זאת אדוקה בדבר אחד - באמירתה הנחרצת כי "המוות הוא הצדק האבּסולוטי", כך הייתה אומרת לי, "שם כבר אין עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, גדולים וקטנים. שם כולם שווים מתחת לאבנים". את העובדה הזאת בדיוק שר המשורר המצוין והוותיק ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה, בספרו החדש "עיר פרזות - בית הקברות בלוד".

● "כל הדרך מאוקלהומה" מהדהדת שנאת גברים פואטית שכתובה בחן כובש
● "מלחמה שאף פעם לא די לה": ההפגזות העבירו את פסטיבל השירה ממטולה לירושלים

ביטון ממרום גילו, 82, ומראש התורן, מעמדו הספרותי הכמעט קאנוני העכשווי, הוא אדם עיוור, אבל משורר הרואה את הדברים נכוחה ושר עליהם באומץ. המשורר הצרפתי ז'אן רוזֶ'ה קוֹסימוֹן שורר בביצוע של הזמר-משורר ליאו פֶרֶה את השיר הנודע "אל תשורר על מוות, כי אנשים לא יאהבו את זה, תשורר על אהבה". אבל בגילו של ביטון, שאיבד, הדבר מופיע בשירי הספר, את אחותו ואת אֶחָיו, שהיו אפילו צעירים ממנו, הוא חש צורך נפשי אדיר לשורר על המוות. כי גם הוא חלק מהחיים ומשורר הוא דבר כולי.

תמיד מחדש

בדומה למשורר אהרֹן שבתאי, תוכנית ולא צורנית, ביטון מעולם לא קפא על שמריו ותמיד טרח לחדש. הוא אמן שלוקח סיכונים באופן תמידי ומשתנה מספר לספר, מתקופה פואטית אחת לאחרת. בספרו הראשון "מִנחה מרוקאית" מ-1976, זכורה ההלחנה המופלאה והביצוע של שלמה בר ו"הברירה הטבעית" למילות שירו "חתונה מרוקאית". ב"ספר הנענע" הוא ביטא את הכאב של העולים מארצות המזרח על עזיבת הבית שם, על היחס כאן, והוא ללא ספק חלוץ שנתן לגיטימציה מרכזית וטוטאלית לשירה שתעסוק בזהות בכלל ובזהות מזרחית בפרט.

אבל ביטון לא נשאר שם, בצד החברתי-פוליטי ובשירים חזקים כמו ההוא הסינגולארי והנודע על זוהרה אלפסיה שלמדנו בתיכון. עם השנים הוא פנה יותר אל שירה אישית ביוגרפית, שממנה יצא אל שירה קיומית אקזיסטנציאליסטית, עמקנית ומהורהרת. בספריו "נופים חבושי עיניים" ו"בית הפסנתרים" ובעיקר בספרו הלפני אחרון "תפרים", הוא נוגע באמת בחוויית הכאב של היחיד והבדידות של העיוורון לעתים בליריקה חשופה ולפעמים בקול דקלרטיבי מוחֶה וקונצרטנטי, והכול תוך געגוע לילד שהיה שנקרא במקורו יְעִיש לפני היותו ארז המוכר לנו הקוראים אוהבי שירתו.

יתר על כן, ביטון וִיתר באלגנטיות על הבּארוקיות והפיגורטיביות השירית, על כל אותו הרושם שעשוי לרגש קוראים באמצעות מטאפורות ודימויים - לטובת הרטוריקה, האמת והזרימה הנכונה של המשורר. הוא לא מתקשט. הוא לא מתייפיף במילים. הוא תמיד היה משורר ישיר ועכשיו עוד יותר מתקלף ממחלצות המילים והצירופים, עומד מול המוות ומשורר. מי שראה פעם את ארז ביטון דובר את שיריו בעל פה יודע על מה אני מדבר. זאת חוויה.

הוסרו כל המחיצות

הספר הפואמטי הזה מחולק דיכוטומית לשתי שירות גדולות על העיר לוד, מקום משפחתו של המשורר: "בית הקברות הישן" שם ו"בית הקברות החדש" שם. דומים כולם במוות, אבל בחיים קצת שונים. בית הקברות הישן מֵכיל את אנשי הדור הראשון, אלה שהשאירו מאחור את העבר ואת זִיכרון מורשתם; בית הקברות החדש מֵכיל את אנשי הדור השני שלדידו של ביטון מצויים בו אנשים שחיו חיים ארעיים, טלאי על גבי טלאי, וטשטשו כל הזמן בין מציאות לבדיה. כדאי לעמוד גם על השם היפה של הספר הזה המתקשר באופן מקורי לתוכנו. עיר פרזות, פירושה במקורות, עיר ללא חומה, ובית הקברות על פי ביטון הוא בדיוק כזה, מקום שבו הוסרו כל המחיצות וכולם נשתוו.

ביטון איננו משורר מנחם וחָנֵף. הוא יודע היטב את הקביעה של אהרֹן שבתאי בספרו המתריס "חרא, מוות". הוא לא סלחן ושר את הדברים באופן אותנטי וכהווייתם. הוא אינו פוסח על המתים, על המצבות והקברים, מרבּנים וצדיקים ועד פושעים וסוחרי סמים; מסיפורים של קנאות ושנאות בתוך המשפחה ומחוצה לה ומעט רגעי האושר. כל בעלי המקצוע קבורים פה בסך, מן הסנדלר הפשוט ועד ראש העיר הנודע. לכולם אבן אחת לבנה, קצת יותר מהודרת או פחותה, אבל נראה כי באופן טרגי הצדק האבּסולוטי נעשה.

שירת הגברים

ובכל זאת יש הבדלים בין בית הקברות הישן לבין זה החדש. בבית הקברות הישן הדומיננטה היא יותר גברית. ביטון משורר בעיקר על מתים גברים בחזקת כבוד אחרון, אלא שהוא אינו פייטן שבה לדבֵּר בשבח המתים במילים נמלצות. הוא משורר מודרניסטי השם את האמת הביוגרפית שלהם על השולחן, עם כל הכאב וקַטנוּת החיים. זה כבוד אחרון עם המון ביקורת על בני האדם באשר הם בני אדם, על נכלוליוּת המעשים הקטנים, ועם זאת זה שיח גברים.

בבית הקברות החדש משורר ביטון יותר על נשים. איתן נכנס איזה טון קצת יותר רך ופייסני, ולפתע מבינים כי המשורר שר באהבה הן על הגברים המתים והן על הנשים המתות. נבנית אינטימיות רבה בין המשורר לקורא.

"והנה עִישָׁה העקרה/ התקלסו בה אנשי העיר והשכונה/ והילדים גם יִידו בה אבן/ שלא תשרֶה כאן רוח רעה/ לבעלה רבי יצחק הזקֵן/ שהיה אב לילדים והתאלמן/ היא הייתה אישה שנייה/ עיוורת אבל צעירה ממנו בשנים/ אני זוכר אותה לטובה/ שקירבה אותי במחוות קטנטנות/ 'הִנה יְעִישׁ תטעם מהַסָּלָטָה מטבּוחה שלי/ שום שכנה לא תעשה ככה'/ או 'קח לך כמה תאנים'/ שהייתה נוטלת מהסל/ שהביא לה רבי יצחק/ אחר הקטיף הקטן/ כאן בבית הקברות עצמו/ שהייתי בעצמי עולה בָּעֵץ/ ומנענע וקוטף/ ומשליך אל הסל שהחזיק בידו/ ועכשיו הנה היא כאן/ בבית הקברות החדש/ ולא נודע לי מועד מותה/ ואם מתה בייסורים או בחֶסֶד/ זאת שכל חייה היו כּלימה".

נדרשת השוואה, שלא כאן המקום לעשותה, בין הפואמה הגדולה הזאת על בית הקברות והמוות לבין יצירתו של דוד שמעוני, ובפרט "ביער בחדרה" ו"מצֵבה". שמעוני כתב אידיליות. הטמפרמנט השירי שלו שונה משל ביטון, אבל יש דבר דומה אצל שניהם: הן באידיליה של שמעוני והן בפואמה של ביטון, הקבר הוא מקום רוחש חיים. לא מדובר סתם בגל אבנים. אצל שמעוני זה בא לידי ביטוי דרך הנוף השוקק, ואצל ביטון זה בא לידי ביטוי בגורל האנשים: האהבהבים שלהם, הרכילויות שלהם, השמועות עליהם. הכול הומה. עד שמתגלה לעיניים הקוראות עוד ספר שירה מקורי וכובש.