ישי שריד כותב היטב ומציג הומור דק, אבל חוטא בהתנשאות על הדמויות שלו

ישי שריד הוא סופר שקורץ מאבק כוכבים. כבר מתחילת דרכו ניתן היה לראות שהיא סוגה בשושנים. "לימסול" היה הרומן הראשון שלו שקראתי, על חוקר שב"כ שמקבל משימה הקשורה באמן מעזה ופעילת שלום מתל אביב. כבר אז הבנתי שלא מדובר בעוד רבּן מֶכֶר בנוסח רם אורן בשעתו, אלא בסופר איכותי שמכוון די גבוה מבלי לוותר על קהלים רחבים ופופולריות. סופר שכזה המקבל בשנים האחרונות תאוצה, הן בשל היותו סופר של אלפי או עשרות אלפי קוראים והן בשל היותו אהוב על המִמסד הספרותי - לפני כשנה זכה שריד בפרס ברנר היוקרתי - אל לנו המבקרים לעצור את דהירתו.

● ממרום גילו ומעמדו הספרותי הכמעט קאנוני, ארז ביטון עומד באומץ מול המוות, ומשורר
● "כל הדרך מאוקלהומה" מהדהדת שנאת גברים פואטית שכתובה בחן כובש

הפעם מתגלה חולשה

אהבתי את הפוטנציאל של שריד להיות סופר מתח ההולך על הגבול הדק בין מותחן לספרות יפה, וגם כשהתפתח וחרג אל עבר הפנטסטי או האפוקליפטי, כמו בספרו "השלישי", הוא לא מעד אל עבר הפלקטיות והקיטש. כך גם בספרו הטוב הקודם "מגלה החולשות", שבו זיו, גיבור צעיר וקצת ילדותי, בעל שכל אימתני ויכולת לחדור לכל טלפון נייד בשניות אחדות, עושה בהם שימוש לרעה כדי לסייע לרעים ולממסדיים תוך התכחשות עצמית מתמדת; זה יוצר מונולוג של מספר מעניין המנסה באמצעות כישרונו זה להציל את משפחתו ובפרט את אחותו.

ישי שריד | הפאנליסט

 כריכת הספר הפאנליסט

הוצאה: עם עובד
שפה: עברית
ז'אנר: פרוזה מקור
מספר עמודים: 218
תאריך יציאה: ספטמבר 2024

אלא מאי, שבספרו הקריא החדש של כותב "מגלה החולשות", הנקרא "הפּאנליסט", מתגלה חולשה שמן הראוי לעמוד עליה. זהו סיפורו של שי תמוז, איש תקשורת שהיה בעבר פּאנליסט בטלוויזיה והבליח בה בכל מיני ענייני דיומא והידרדר, אליבּא דשריד, להיות בעל טורים די זניחים בתחום התיאטרון, התרבות והפוליטיקה. תמוז לא מצליח להתרומם בעוד שאשתו הגלריסטית מכירה פטרון עשיר המסייע בידה והיא עולה כפורחת. תמוז חש בהדרגה כי כל העולם נגדו, ופכּים קטנים של החיים והידרדרות כלכלית הדרגתית מובילים אותו לכפור בחייו הישראליים, הסחיים והבורגניים.

גדולה אישית הוא מבקש לעצמו. הוא תקוע עם איזה מחזה שניסה לכתוב ולא סיים, הוא נפגש עם יאיר לפיד וחשב על קריירה פוליטית, וזה נפנף אותו באלגנטיות; הוא ראיין את אתגר קרת והריאיון לא פורסם, והוא ניסה לראיין את עמוס עוז ואת בתו בעניין יחסיהם, עניין שלא צלח. אל הטלוויזיה הוא כָּמֵהַּ לשוב מתוך התחושה כי שם מקומו, ואילו בעיתונות הכתובה הוא בגלות אזוטרית.

המפנֶה בספר, הפריפטאה שלו אליבּא דאריסטו, הוא סצנה שאליה נקלע תמוז ביפו, שם חבורה אלימה של ערבים בריונים, עבריינים נוראים במהותם, משליכה חתולים חיים לכלבי תקיפה אכזריים ואלה משיבים לבעליהם בנאמנות גושי בשר מדממים. תמוז ההומאני מעיר להם והם מתנפלים עליו. התוצאה היא פוסט חריף שבסופו של דבר גורם לתמוז לחצות את הקווים מן הבְּסדריוּת הפוליטית שבין גנץ ללפיד אל הימין הנוקשה. תמוז, בעל התשובה מהבחינה הפוליטית, מתגלגל אל ערוץ לאומני, משהו בנוסח פרופ' משה כהן-אליה, אלדד יניב, או עירית לינור, המופיעה בשמה כדמות ברומן הזה, ויודע עדנה מופלאה, כי הוא הגיע אל המנוחה והנחלה. הוא שוב פּאנליסט פופולרי וכל העיניים מופנות אליו. זה לא נאמר במפורש, אבל אני אגיד את זה, תמוז נעשה בּיבּיסט.

לא מאמין בעמדות

הצרה עם הרומן הזה איננה הסגנון שלו. שריד, כמו בכל הרומנים שלו, יודע לכתוב משפטי סטקאטו משוכללים ומוחצים בקצב טוב. יש לו תמיד זווית ראייה מעניינת על המציאות, הרבה ניואנסים והומור דק. הצרה היא בתפיסת העולם העולה מתוך הרומנים בכלל, וברומן הזה ביתר שאת. הנחת היסוד של שריד על פי גיבוריו היא כי האדם מונע משיקולים אישיים של תועלתנות, נוחות וקריירה, ומה שמוליך כל אחד ואחת הוא האגו שלו, רדיפת הכבוד, תשומת הלב ומחיאות הכפיים. זה לא נכון. אם תגרד את השִׁכבה הזאת מבני האדם, תגלה שכמעט לכל אחד ואחת מהם יש עמדה. אנשים לא משנים תפיסות עולם ומחשבות עומק רק בגלל קריירה, או כי חברים שלהם נידו אותם, או כי פתאום זה אִפשר להם להרוויח הרבה כסף. גָרֵד שִׁכבה זאת ותראה כי לכל האנשים, אחרי שכבר אמרנו שתם עידן האידיאולוגיות וגם שאין ימין ושמאל וכולנו אחים לנשק, אחרי כל זה רָאֹה תראה כי לאנשים יש עמדה בעולם.

נראה כי שריד הסופר מפקפק בזה, שלא לומר מזלזל בזה ולא מאמין בזה. יתר על כן, נראה שהוא קורֵץ לנו קריצה אירונית מאחורי הגב של דמויותיו ומנסה לומר לנו, תראו מה מניע את בני האדם האלה, עלובי הנפש של העיתונות הישראלית, רק כבוד ואגו, ואולי הוא גם מניח כי הוא סופר ולכן אותו מניע דבר אחֵר. יוצא אפוא שישי מתנשא על שי בספר הזה. ואף כי הוא כתוב היטב וקריא להפליא, הרי שתפיסת העולם העולה מתוך הספר בעייתית.

אפשר היה לבוא ולומר כי ספרות באשר היא כותבת את הפּרטיקולרי ולא את הכּוללני, רוצה לומר אולי רק שי תמוז הוא כזה איש קטן המונע ממניעים של חומר ואגו, ואילו אנשים אחרים אינם כאלה; אבל אני חושד בשריד, לאור היכרות עם גיבורים אחרים שלו, שהוא סובר כי כלל בני האדם הם כאלה - וזאת בעיה ספרותית קשה ביותר בעיניי.

העיתון קפץ לתוך הספר

יתר על כן, נדמה לעִתים, ברומן הזה, ברומנים אחרים זה קיים פחות, כי העיתון קפץ לתוך הספר. הרומן הזה, להבדיל מרומנים אחרים של שריד, סובל מעודף ז'ורנאליזם. רומן פוליטי, או רומן שבמרכזו עומדת דמות תקשורתית או פוליטית, חייב לקבל ממדי עומק ודחיסות בעיניי, אחרת הוא יגלוש, למרות כישרון הכתיבה, אל הפלקטי, אל המלאכה הקלה, וזה בדיוק מה שקורה ברומן הזה עם איש התקשורת האזוטרי תמוז. זה לא קורה למשל ללאה איני ברומן שלה על בועז אשתורת, הנקרא "אשתורת", שיצא בסוף שנות התשעים, גם הוא על איש תקשורת. אצל שריד יש תחושה, לעִתים, כמו ברומנים הפחות טובים של אברהם ב. יהושע, כי העיתון קיפץ לו לתוך הספר בלי שום פילטֶרים מתווכים.

אם שריד מבקש לו כֶּתֶר סופרים בכירים וגדולים, לדידי, הוא יצטרך לקחת על עצמו קצת יותר סיכונים, ובעיקר לשנות קצת את תפיסת העולם הצינית והמפוכּחת העולה מספריו, הרואה בכולם מַריונטות של קריירה ואגו ותו לא.