הוליווד לא ידעה לשחק את המשחק, וההפקות נטשו לטובת מי ששלח יד לכיס

הגורם שמשפיע יותר מכל על גובה תקציב לסרט הוא ההטבות שנותנות ערים ומדינות, דוגמת מענקים והחזרי מס • מי שידעו לפנק את התעשייה, כמו הבריטים והקנדים, קיבלו דחיפה ענקית לכלכלתם

ליידי גאגא וחואקין פיניקס בפרמיירת ''הג'וקר'' החדש. העלות נסקה ל–200 מיליון דולר כי צולם ב–LA / צילום: Reuters, Sthanlee Mirador
ליידי גאגא וחואקין פיניקס בפרמיירת ''הג'וקר'' החדש. העלות נסקה ל–200 מיליון דולר כי צולם ב–LA / צילום: Reuters, Sthanlee Mirador

הכותרות המבשרות שהסרט החדש של טום קרוז בבימוי זוכה האוסקר אלחנדרו גונזאלו איניאירטו יצולם בבריטניה, כבר לא מפתיעות אף אחד בהוליווד. המעבר של סרטים וסדרות עתירי פרופיל, על תקציבי הצילומים שלהם, מחוץ ל"עיר הסרטים" בקליפורניה החל בתחילת המילניום ותופס תאוצה ככל שההפקות נעשות גדולות ויקרות יותר. הרעיון שהוליווד היא מרכז צילומי סרטים ותוכניות טלוויזיה העולמי משתנה, ואפשר לראות כמות הולכת ועולה של הפקות גדולות בקנדה, בריטניה, ג'ורג'יה - לרוב מספרן עולה על הפעילות בקליפורניה. המעבר הזה משפיע על ההפקות עצמן, על מבנה הענף ועל כלכלות מקומיות, ומאתגר את הדומיננטיות ההוליוודית של מאה ומשהו השנים האחרונות.

התעלומה אולי לא נפתרה אבל מה בכל זאת למדנו מהסרט על ממציא הביטקוין?
מה איבדה דיסני בגלל הטכנולוגיה ואיך תמציא את עצמה מחדש

לוס אנג'לס יקרה ולא מציעה הרבה

הפקות טלוויזיה וקולנוע התייקרו בחדות בשנים האחרונות, לא רק בגלל משכורות הטאלנטים אלא גם נוכח דרישות טכנולוגיות גואות, העדפות קהל ל"ספקטקלים ויזואלים" על פני דרמות שקטות, תפקידים חדשים שנולדו ואילוצי קוביד-19 שהפכו לסטנדרטים קבועים. כיום, מה שמשפיע יותר מכל על גובהו הסופי של תקציב לסרט או סדרה הוא גובה ההטבות - מענקים, החזרי מס - שמקבלים כתמיכה מערים ומדינות. כך למשל עלותו של "ג'וקר: טירוף בשניים" הגיעה לכ-200 מיליון דולר לא רק בגלל המשכורות הגבוהות לחואקין פיניקס (20 מיליון), ליידי גאגא (12 מיליון) וטוד פיליפס (12 מיליון) אלא בצל ההתעקשות של פיליפס שהסרט יצולם בלוס אנג'לס. לא רק שהעיר הזו יקרה יותר בפני עצמה, אלא שההטבות המגיעות מקליפורניה נמוכות מאוד לעומת החלופות. "פיוריוסה" מסדרת "מקס הזועם" של אולפני וורנר נכשל בקופות, אך הצליח להחזיר על פי הערכות 40-50 מיליון דולר מתוך תקציב של 168 מיליון באמצעות מענקים והחזרים מממשלת אוסטרליה; זו מתעדפת מאוד פרויקטים שבהם מעורבים טאלנטים מקומיים (במקרה הזה ג'ורג' מילר הבמאי וכריס המסוורת' כוכב הסרט).

בשנים האחרונות נדמה שקליפורניה השאירה את הוליווד מאחור. המדינה מקצה 330 מיליון דולר בשנה כהטבות להפקות, בעוד ניו יורק מקצה סכום כפול, 700 מיליון, ואילו בג'ורג'יה אין מגבלת סכום כלל: הפקות המצולמות בה עשויות לחסוך עד 30% בזכות סלי ההטבות שהיא מציעה. "דברים מוזרים" בנטפליקס ו"הפנתר השחור" של מארוול הן שתי דוגמאות בולטות לתכנים יקרים ועתירי פרופיל שהחליטו לצלם בג'ורג'יה בזכות ההטבות הללו. בכלל, ג'ורג'יה הפכה ממש ל"הוליווד החדשה", עם יותר מ-130 מתקנים לצילומים ברחבי המדינה, ותעשיות תומכות כמו מלונאות וקייטרינג שמעסיקות אלפי אנשים.

אילינוי הוסיפה הטבות מיוחדות להפקות של תוכניות אירוח ושעשועונים, ובאוקלהומה מבקשים להעביר חקיקה שתתמוך ספציפית בסיטקומים (סוגה שנותרה עדיין בקליפורניה). גם למחוזות שונים בקנדה יש תוכניות הטבות. אלה מחייבות אמנם שימוש בכוח אדם מקומי בלבד, אך בהחלט יש עובדים מיומנים בתחום במדינה, ונוכח החזרים ומענקים של עד 55%, טורונטו וונקובר הפכו להאבים תוססים של הפקות.

מרוץ ההטבות הזה של מדינות וערים הוזנק בשנת 2001 בלואיזיאנה, שהייתה הראשונה להציע תוכנית כזו. ניו מקסיקו הצטרפה מעט אחריה, וכיום כמעט לכל מדינה יש תוכנית המבקשת לפתות הפקות לשטחה, כי השפעתן על כלכלות מקומיות גדולה מאוד.

להוליווד כבר אין בלעדיות על ידע

הוליווד התרגלה להסתמך על התשתיות הבלעדיות וכוח האדם המיומן שלה כדי למשוך הפקות ללוס אנג'לס. אבל כיום רשימת התוכניות מתארכת, וסוגי ההטבות מורכבים ושונים ממדינה למדינה עד שהפקות נאלצות להכין 10-15 תקציבים שונים לכל פרויקט כדי להחליט איפה הכי משתלם לצלם. "האותיות הקטנות" של כל מדינה מייצרת השפעות נוספות - על ליהוק, זהות הצוות, ואפילו משכורות הטאלנטים המובילים. כך למשל בניו יורק הפקות יכולות להזדכות על משכורות של במאים, שחקנים ומפיקים עד לסכום של חצי מיליון דולר, מה שמושך לשם המון הפקות מדרג ביניים. גם אפשרות הסחירות של הטבות המס משפיעה על הבחירה, ומדינות המאפשרות למכור את ההחזרים לצד שלישי יצרו תעשיית משנה - חברות הקונות את החזר המס מההפקות במזומן תמורת עמלה.

האדפטציה שעשו חברות ההפקה הפכה את תעשיית הבידור לגלובלית בהרבה. להוליווד כבר אין בלעדיות על ידע ויכולת להרים הפקות ענק רבות בקנה מידה גדול. בריטניה למשל החליטה כבר לפני שנים שתעשיית הבידור היא ברשימת שלוש התעשיות שחשוב לה לפתח, והיא היום המובילה העולמית בהחזרים ומענקים. השנה מצולמים בה פרויקטים כמו "עולם היורה 4", "משימה בלתי אפשרית 8", העונות החדשות של סדרת הלהיט של אפל טי וי "סילו", סדרת מלחמת הכוכבים "אנדור", 'ארבעת המופלאים' של מארוול ועוד עשרות הפקות אחרות. בריטניה מאפשרת לא רק החזרים ומענקים בגובה עד 55% מהתקציב, אלא גם גמישות גדולה ברישום ההוצאות הזכאיות להחזר (אפשר למשל להביא תלבושות מבחוץ ולהזדכות עליהן כהוצאה, ובתנאי שבתום ההפקה הן נשארות בבריטניה). בריטניה גם הוסיפה הטבות להפקות טלוויזיה, אחרי שראתה את צפון אירלנד שוקקת תיירים בזכות "משחקי הכס" שצולמה שם, ואחרי שחוותה זאת בעצמה כשסט הצילומים של הארי פוטר הפך מוקד עלייה לרגל לתיירים עמוסי מזומנים. המדינה רואה בהטבות הללו השקעה ארוכת טווח. גם ביתר אירופה יש חבילות הטבות, וגרמניה מנסה כעת להעביר חקיקה שתשווה את גובה ההטבות בה לאלה של בריטניה.

תמיכה בעשירים או יצירת מקומות עבודה

למרות שאין ספק שההפקות תורמות לכלכלות, הביקורת טוענת שהכספים האלה יכלו לשמש לצרכים הרבה יותר מועילים ודחופים לאוכלוסייה המקומית. האם נכון לתמוך בסדרת טלוויזיה כשתקציבי חינוך או תשתיות מקוצצים? במדינות כמו קליפורניה המתנגדים מצביעים על בעיית ההומלסים הגוברת או בתי ספר הנואשים, מול ההחלטה לתמוך ב"תעשייה של העשירים", למרות מקומות העבודה שהיא יוצרת.

חרף הביקורת, הנטישה של הפקות את הוליווד גדולה, ואיתה אובדן מקומות עבודה, הכנסות ממסים ותלונות של עובדי תעשייה שנאלצים לבלות לעיתים חודשים בהפקות רחוק מהבית. לפיכך, היא לא נעלמה מעיני גווין ניוסום מושל קליפורניה, שהודיע ממש בימים האחרונים שבכוונתו להעביר חקיקה שתאפשר הכפלת סכום התמיכה של המדינה בתעשיית הבידור עד יולי 2025, ותקל מאוד ב"אותיות הקטנות" של כל מיני מגבלות. בענף מברכים על המהלך, אך רבים רואים בו תגובה מאוחרת וקטנה מדי וסבורים שהנטישה ההוליוודית תימשך.

המרוץ אחרי ההפקות כבר חורג בהרבה מ"רק כסף". הוא משנה את פניה של הוליווד ומגדיר מחדש את המשמעות של להיות חלק מתעשיית הסרטים הגדולה בעולם. הנוף העסקי התחרותי הולך ושוחק את המונופול שיש (שהיה?) להוליווד בתחום, ונותר רק לתהות אם האבולוציה הזו היא תופעה חיובית, שתגדיל את היצע התוכן האיכותי, או עוד מאפיין קפיטליסטי מובהק שבו השורה התחתונה היא מה שחשוב, ולא שום דבר אחר.