הרשת הספרותית שטווה נועה מנהיים היא כמו מפת דרכים לטיול מרתק ועסיסי

לפני שאחלוק שבח לספר המסות המרתק של נועה מנהיים, מן הראוי להעיר הערה סוציו-ספרותית מובהקת. מנהיים אינה מסאית תמימה. היא אינה מבקרת שהחליטה לכנס את רשימותיה ולהוציא מתוכן מסקנות, או אשת אקדמיה שתִמצתה לקהל הרחב מחקר מרתק משלה. היא אישה חזקה מאוד בתוך המערכת הספרותית הקטנה שלנו, במעגל המצומצם, ומשמשת כעורכת מזה שנים בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. יותר מכולם התנהלותה בתוך המערכת מזכירה את התנהלותו של פרופ' יגאל שוורץ, בין לטוב בין למוּטב. חשוב שהדבר ייאמר בריש גלי שלא חלילה אֵחָשֵׁד בקהילה הסובבת כמי שחנֵף אליה ומצוי עִמה בקשרים רִשתיים, אפרופו שם ספרהּ הטוב.

● ישי שריד כותב היטב ומציג הומור דק, אבל חוטא בהתנשאות על הדמויות שלו
● ממרום גילו ומעמדו הספרותי הכמעט קאנוני, ארז ביטון עומד באומץ מול המוות, ומשורר 

מטיילת בין התקופות ויוצרת הקשרים מפתיעים

הספר הזה "הרשת הספרותית - מסות על חיבורים ומחברים, יצירות ויוצרות" נכתב קודם כל מתוך אהבה כּנה ומזוקקת למושא הספרות, וכל דף הנקרא בו מורה על כך. זה ספר חופשי ביותר, שבו המחברת מטיילת בספרות המערב במאות האחרונות ויוצרת חיבורים והקשרים, והוא מזכיר כמובן את ספרה הקודם של מנהיים בסדרה "הרשת התרבותית - מסות על מסעותיהם של הרעיונות", שהיה כוללני יותר ונשען בחלקו על טוּריה בעיתונות היומית.

נעה מנהיים | הרשת הספרותית

 כריכת הספר הרשת הספרותית

הוצאה: גרף
שפה: עברית
ז'אנר: מסות
איורים: עפרה עמית
מספר עמודים: 387
תאריך יציאה: ספטמבר 2024

מה שמקורי בספריה של מנהיים ובעיקר בספר הזה הוא שאין לה בעיה בכלל עם אנכרוניזמים. מבחינתה, בצדק, אין מוקדם או מאוחר בספרות, כך שהיא יכולה, למשל, לקשור בין ג'יין אוֹסְטֶן הקלסיקונית האנגלייה המופלאה מסוף התקופה הרומנטית, שבישרה את בוא הריאליזם ושכולנו למדנו את הרומן שלה "אֶמָּה" באוניברסיטה, לאוּרסוּלה לֶה גווין, סופרת הפנטסיה החד-פעמית השמאלנית, בת המאה העשרים, שכתבה למשל את הסיפור הייחודי "ההופכים את עורפם לאוֹמֶלאס", על רק ענייני מגדר, פמיניזם ועוד. באנכרוניזם כוונתי לכך שכשאוסטן מאבדת לרגע את קופסת הכתיבה מעץ המסורתית שלה, היא משווה זאת לכותבת בת המאה ה-21 שאיבדה לפתע את הלפּטופּ עם כל גרסאותיו.

מנהיים היא חוקרת ספרות, או אולי מוטב לומר, בלשית ספרות. היא אינה משתייכת לאסכולה בנוסח "הביקורת החדשה" בשעתהּ, שנאחזה אך ורק בטקסט עצמו. היא גם די מזלזלת בקביעה הנחרצת של רולאן בארת על "מותו של המחבר" במסתו המפורסמת, שבה הוא קובע כי על הקורא להשתחרר מהמחבר לחלוטין כדי לפתוח את הראש לאינטרפרטציות חדשות ומרחיקות לכת, מחשבה שבישרה את הפוסטמודרניזם.

מנהיים דווקא מזכירה את מחקר הספרות המסורתי, דמותו של המחבר מרתקת אותה ומובילה אותה לעסוק ביצירות החשובות שלו עצמן, אבל יתרונה על פני המבקר-חוקר המסורתי, נגיד בנוסח גיאורג בּרנדס, פרופ' נורית גוברין או פרופ' גרשון שקד ז"ל אצלנו, הוא שאין לה יומרה לכסות שטח על פני תקופה באמצעות המחבר וההקשר; היא מטיילת לה באופן חופשי קסום, עם הרבה ידע ומטען, בין התקופות, ויוצרת הקשרים מפתיעים.

עוד צד מעניין אצל מנהיים, אולי בגלל נטייתה להיות עורכת מרכזית בהוצאת ספרים גדולה, הוא הצד הכלכלי של מעשה הספרות במסות שלה. מעניין אותה מה היה מעמדו הסוציו-ספרותי של הסופר וגם מעמדו האקונומי, האם היה עני או אמיד, שייך לחברה הגבוהה או הנמוכה, איך נמכרו ספריו, באילו תנאים עבד, היה לו או לא היה לו חדר משלו, אם לעשות פרפראזה על וירג'יניה וולף, וכמה כסף הוא הרוויח מן הכתיבה. העיסוק בכלכלה ובחומר אצלה הוא יפה ומורה כי הספרות אינה רוח בלבד ולא בשמיים היא.

אינה רואה בפנטזיה זרם נחות בספרות

יתרון נוסף של מנהיים היא הנטייה שלה להשוות ולהעריך את הגבוה והנמוך בכפיפה אחת. כך למשל ג'יין אוסטן הקלסיקונית הסובּטילית ו-וירג'יניה וולף האליטיסטית המודרניסטית ידורו בכפיפה אחת עם אן רדקליף, חלוצת הרומן הגותי, ואלייזה הֵיְווּד, שאותה היא מכנה הסבתא רבּתא של הרומנים הרומנטיים, בנות המאה ה-18.

מנהיים גם חסידה, ועל כך מגיע לה שאפו גדול, של ספרות פנטסטית ומדע בדיוני, ואינה רואה בפנטזיה זרם נחות בספרות. להפך. כך שהיא תקדיש עשרות דפים לריי בּרדבּוּרי האהוב עליה, מחבר רומן המדע הבדיוני הארס-פואטי האולטימטיבי "פרנהייט 451", שאותו תרגמה יפה מנהיים בעבר ואף כתבה לו אחרית דבר. אין זה דבר של מה בכך, כי מחקר הספרות העברית, להוציא את פרופ' אורציון ברתנא, רואה בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה כנחותה בדרך כלל ומתעלם ממנה. יתר על כן, הספרות הקאנונית העברית-ישראלית מתנזרת מן הפנטזיה באמפליטודה שבין יוסף חיים ברנר עד יהושע קנז ויעקב שבתאי, להוציא טקסטים בודדים של ש"י עגנון ואולי של אברהם ב. יהושע המוקדם. אבל לא מנהיים. היא מאירה בזרקור מסתי ספרות זו.

מן הראוי לציין את ההערות היפות שלה הנקשרות לפמיניזם ולמִגדר. היא נשענת לא אחת על חוקרות ספרות ומגדר עכשוויות, כי הספרות במאות הקודמות, וגם במשך המאה העשרים, הייתה ספרות של גברים, ונשים הוקטנו וצומצמו. אפילו "אֶמָּה" של אוסטן אינה ידועה כמו "מאדאם בּובארי" של גוסטב פלובֶּר או "אנה קארֶנינה" של לב טולסטוי, לקאנון העולמי. כלומר הספרות העדיפה גברים כותבים נשים ולא נשים כותבות נשים. זאת עובדה שמשתנה בעשרות השנים האחרונות וטוב שכך.

הערות שוליים ג'וּסיות ששומרות על חוט מקשר

הערות אלה מצטרפות לשלל הערות השוליים המצויות בכל פרק. בדרך כלל הערות שוליים במחקר ובמסה הן עסק טרחני ביותר, כי המחבר מנסה להוכיח לנו או למסמֵך לנו את טענותיו ושוקע במין שקלא וטריא אקדמי משמים של נוסחים וגרסאות שאולי הכרחיות למחקר, אבל משמימות כקורא. כאן זה לא קורה, כי כל ההערות הן ג'וּסיות, הן עסיסיות ומרתקות וזורקות אותך מפרק לפרק מבלי שתאבד את החוט המקשר ברשת הספרותית הזאת, ולכן זה גם ספר לכיד מאוד, שבו לא תלך לאיבוד, ואם תאבד, יעזרו לך איוריה היפים והמקוריים של עפרה עמית כציוני דרך.

ועוד דבר, מעין המלצה שבדרך כלל מבקר אינו עושה: אין באמת צורך לקרוא את הספר הזה מתחילתו ועד סופו. אפשר, ממש כמו המחברת, לבחור סופר אהוב או מסקרן, לקרוא את הפרק עליו ואז לקפץ קדימה אל אחֵר. אין צורך כאן בקריאה לינֵארית אלא בקריאה זפּינגיית. לא צריך לקרוא מכריכה לכריכה, ואולי אפילו רצוי שלא לקרוא כך. אני קיפצתי לי בחן מג'יין אוסטן, לריי ברדבורי, ומשניהם לאוסקר וויילד ולוולטר סקוט, שאותו מכנה מנהיים, בצדק, המאסטר הגדול של הרומן ההיסטורי, קראתי את הפרק היפהפה על אורסולה לה גווין, ואחר כך פניתי וקראתי פרקים אחרים. טיילו בספר הזה בחופשיות ממש כמו שמנהיים כתבה אותו.