הלקח ההיסטורי לנתניהו: מוטב להיזהר מנשיא אפילו בסוף הדרך

היה משהו נוגע ללב בהתעקשותו של הנשיא ביידן להודיע במו פיו על הפסקת האש בלבנון. הוא התקשה בקריאת הטקסט, הוא נראה עייף ומהוה מתמיד, והוא לא הקרין עוצמה. אבל את החלטתו לתבוע אשראי אפשר להבין.

● עידן מלחמות הסחר חוזר: טראמפ מאיים במכסים, ובאירופה חוששים כי הם הבאים בתור 
● פרשנות | בעלי נמל חיפה הסתבך בשוחד, אך הפוליטיקה של הודו לא תגרום למעצרו 

בארבע שנות נשיאותו הוא אסף שורה ארוכה של מעידות במדיניות חוץ, מנפילת אפגניסטן, עבור דרך אי־הצלחתו להניא את ולדימיר פוטין מלהצית מלחמה באוקראינה, המשך בהתלקחות המזרח התיכון, וכלה בכישלון החמור ביותר, זה הנוגע לחוסר יכולתו לשכנע את העם האמריקאי בחשיבותה של מדיניות חוץ פעילה.

הפסקת אש רופפת בסוף מלחמת דם וחורבן היא הישג מוגבל מאוד. אבל, כידוע, בארץ העיוורים גם בעל עין אחת הוא מלך.

ביידן לא הזכיר בנאומו את הממשל הבא, הרחוק כדי שבעה שבועות מן הבית הלבן. דונלד טראמפ מיהר להגיב על הפסקת האש באופן היחיד שבו טראמפ מסוגל להגיב: בתביעת אשראי לעצמו. זה בזכותי, הוא כתב בחשבון המדיה החברתית שלו. עצם נצחונו בבחירות עזר לצדדים הניצים להתרכז, ולסיים את המלחמה.

בזמן מערכת הבחירות שלו טראמפ הבטיח שהוא יסיים את כל המלחמות בן לילה, עוד לפני שהוא יושבע לנשיא. הוא יעשה כן באמצעות שיחת טלפון או שתיים. אמנם מסורת היא שנשיאים מיועדים, לאחר ניצחון הבחירות שלהם, מניחים לנשיאים היוצאים להתנהל במלוא התוקף של סמכותם החוקתית. אבל טראמפ אינו מן הדבקים באיזושהי מסורת. בינו ובין עצמו הוא אינו מבין מדוע עליו לחכות חודשיים וחצי.

בנימין נתניהו נמנע רק בקושי מלנקוב בשמו של טראמפ, כאשר הבטיח ביום ג' בערב שהעיכובים במסירת נשק ותחמושת לישראל עומדים להיפתר בקרוב. גם ראש ממשלת ישראל לא ראה צורך מיוחד להתחשב בכללים אמריקאיים של עשה־ולא־תעשה. הוא מנהל דיפלומטיה אישית עם הנשיא הבא גם כאשר הוא משוחח בחריקת שיניים דיסקרטית עם שליחי הנשיא היוצא.

"אני הנשיא עד העשרים בינואר"

הפעם האחרונה שבה נידונו עניינים של שלום ומלחמה בתקופת המעבר בין נשיאים הייתה בינואר 1993. ג'ורג' בוש האב עמד להעביר את הנשיאות לידי ביל קלינטון, כאשר הרעב בסומליה הגיע לממדים כה קיצוניים עד שלא נשארה ברירה אלא לשלוח צבא אמריקאי לעשות סדר ולחלק מזון. קלינטון נשאל לדעתו, והסכים. כמה שהוא הצטער אחר כך על הסכמתו.

קלינטון עצמו ניסה להשכין שלום בין ישראלים לפלסטינים בטאבה בינואר 2001, בימים האחרונים של נשיאותו, אם לא בשעות האחרונות שלה. בינואר 1977, ימים אחדים לפני סיום כהונתו, הנשיא ג'רלד פורד הודיע על יוזמה מעוררת מחלוקת בזמן שבילה בחופשת סקי בקולורדו. "אני הנשיא עד 20 בינואר", אמר במפגיע לעיתונאים. קשה הייתה עליו הפרידה.

זו אולי אחת הסיבות שראש ממשלת ישראל נעתר להפצרות ממשל ביידן. הוא יודע שאין טעם לרכוש את איבתו של נשיא אפילו שבעה שבועות ברוטו (מינוס חגי סוף השנה) לפני הסתלקותו. לא כל נזק שנגרם ליחסים ברגע האחרון יכול להימחות רק מפני שנשיא חדש נכנס לבית הלבן.

תגובת טראמפ על הפסקת האש מדברת בעדה, לא רק בגלל אופייה הנרקיסיסטי. הוא בהחלט מכין את מדיניות החוץ שלו, אבל מעסיקים אותו עניינים אחרים בהחלט. הוא מכין את העימות הגדול לא רק עם יריבים, אלא גם עם בעלי ברית; ולא רק עם שותפים רחוקים, אלא גם עם שכנים קרובים וחיוניים.

ביום ב' בערב, טראמפ כתב בחשבון המדיה החברתית שלו, כי בדעתו להטיל מכסי־עונשין של 25% על יבוא ממקסיקו ומקנדה. זה בא בנוסף להודעתו שיטיל 10% על יבוא מסין.

מקסיקו וקנדה באו כהפתעה. אמנם היה ברור שהן לא יהיו פטורות בלא־כלום, אבל טראמפ בעצם מכריז עליהן מלחמת סחר. שתיהן הן שותפות הסחר הבכירות ביותר של ארה״ב. היקף הסחר איתן (במסגרת איזור הסחר החופשי של צפון אמריקה, הנושא את ראשי התיבות של שמותיהן, USMCA), מגיע ל־1.6 טריליון דולר בשנה.

טראמפ כבר תיקן את הסכם הסחר החופשי הקודם, NAFTA, בנשיאותו הראשונה. עכשיו הוא יעניש אותן על גבולותיהן הפרוצים עם ארה"ב ועל אחריותן להברחת פנטאניל, תרופה שהוצאה אל מחוץ לחוק בארה"ב, ועומדת במרכז משבר התמכרות גלובלי. לא רק פנטאניל והגירה מכעיסים את טראמפ אלא החשד שמקסיקו הופכת לשער כניסה סיני אל שוקי ארה״ב.

"מעריך הכול מנקודת מבט של יזם נדל"ן"

עניין בהחלט צפוי ואופייני בשביל טראמפ הוא לפתוח את נשיאותו במחוות של התרסה ושל איומים. זה סגנונו מאז ומעולם, עוד מימי הקריירה העסקית שלו. אבל יש כאן משהו הראוי לעיון וללמידה: האם איומיו הם רק נקודת הפתיחה במשא ומתן? סוף סוף זה האיש שכתב את 'אמנות העסקה', (Art of the Deal).

הוא האיש שבימי מלחמת הסחר עם סין, בנשיאותו הראשונה, נהג להזמין את בכירי המשטר הסיני אל הלשכה הסגלגלה, כדי לשאת ולתת איתם ברחל בתם הקטנה. הוא הזמין אפילו את מנהיג הטליבאן לקמפ דייוויד, אם כי חזר בו כשהתברר שהביקור עמד לצאת אל הפועל סמוך ליום השנה להתקפה על המגדלים התאומים.

 נשיא ארה''ב המיועד דונלד טראמפ, יחד עם אשתו מלניה / צילום: ap, Evan Vucci

הוא לא יהסס להזמין גם איראנים, או אפילו לפגוש אותם בחצי הדרך, או בשני שלישיה, כפי שעשה עם הדיקטטור הקומוניסטי של צפון קוריאה.

למה מתכוון דונלד טראמפ תהיה השאלה העיקרית של חיינו ושל כתיבתנו בארבע השנים הבאות. דיסציפלינה אקדמית תצטרך לקום כדי לחטט בנבכי אישיותו, ולנחש את העתיד לבוא. הוא יתענג על הניחושים. הוא הרי חזר ואמר, כי הוא מאמין ביתרונות של מדיניות חוץ בלתי־חזויה.

אנגלה מרקל, הקנצלרית לשעבר של גרמניה, התייסרה ארבע שנים מידי טראמפ. בספר זיכרונותיה החדש היא כוללת את החיווי הבא על סגנון התנהלותו של הנשיא המיועד, לאחר שניהלה שיחות קשות אתו: ״טסתי הביתה בתחושה של אי־נוחות. מסקנתי משיחותיי הייתה - לא יהיה מאמץ משותף עם טראמפ להשיג עולם של חיבור הדדי.

"הוא העריך הכול מנקודת המבט של יזם הנדל"ן שהיה לפני שנכנס לפוליטיקה. ניתן להקצות כל חלקה פעם אחת בלבד. אם הוא לא יקבל אותה, מישהו אחר יקבל.

״כך הוא ראה את העולם. מבחינתו, כל הארצות עמדו בתחרות, והצלחת אחת מהן הייתה שקולה כנגד כישלון של אחרת. הוא לא האמין ששיתוף פעולה יכול להגביר את השגשוג לכול".

באיזה טראמפ נפגוש במעלה הדרך? בזה המוכן להתפשר לצורך עסקה, או בזה המאמין שהעולם הוא משחק סכום אפס? קרוב לוודאי שניתקל בשניהם. אפשר אפילו להעלות על הדעת נסיבות שבהן מישהו עוד יתגעגע לג'ו ביידן.