שופטי נתניהו מאפשרים לעדות להפוך למופע מתוזמר

מה היא פשרה מפא"יניקית? הביטוי מתייחס לסגנון פתרון הסכסוכים הפרגמטי של מפלגת פועלי ארץ ישראל ההיסטורית. במסגרתו, כל צד מקבל משהו אבל לא את העיקר שביקש, עושים "קווץ'" מפה ומוסיפים קצת משם, לפעמים הנוסח עמום במכוון כדי לאפשר לכל צד פרשנות משלו, ולא פעם התוצר הסופי מתחמק מהכרעה אמיתית.

בתחילת השבוע בירך בחגיגיות יושב ראש ועדת הכספים משה גפני על פשרה ראשונה: הסכמות חוצות קואליציה ואופוזיציה שיתנו הגנה מסוימת למשקיעי הנדל"ן הכבדים, שעליהם מבקש האוצר להטיל מס יסף חדש ("מס עשירים"). הפשרנות נמשכה כשבאוצר סגרו - בתיווך חברי הכנסת ונשיאות המגזר העסקי - פשרה מול הפירמות הגדולות של רואי החשבון ועורכי הדין בנושא מיסוי הרווחים. ויש עדיין חודש וחצי לפשרות נוספות, עד שתסיים ועדת הכספים לאשר את כל התקציב להצבעה סופית במליאת הכנסת.

פשרות הן כלי עבודה מתבקש בכלכלה, בוודאי כשמדובר ברפורמות חדשות ומורכבות. אולם הישראלי הממוצע יכול כנראה רק לחלום שכשהאוצר גובה מהשכר שלו ימי הבראה, מעלה את המע"מ או מקפיץ את התשלום החודשי לביטוח לאומי - שחברי הכנסת יילחמו עבורו באותה להיטות שבה נאבקו עבור המקורבים לצלחת.

אורן דורי

בדיעבד התברר, כי הביטול נועד לצורך סיור מתוקשר לעייפה של ראש הממשלה בחרמון הסורי, אותו הצדיק נתניהו בפני בית המשפט באמצעות "שיקולים מדיניים-ביטחוניים". בפועל, חזינו באירוע שלפחות כלפי חוץ היה בראש ובראשונה פוליטי ויחצ"ני.

הנחות הסלב שמרעיף ההרכב על נתניהו כבר מזמן אינן בגדר חדשות. זה עצוב, אבל אחרי קרוב לחמש שנות משפט, התרגלנו. ובכל זאת, ביטול העדות השבוע לטובת מה שנדמה כפוטו-אופ היה מדאיג במיוחד. נתניהו הצליח להפוך אפילו את מעמד העדות שלו למופע שבו הוא שולט ומהתל במערכת לפי צרכיו.

רק בשבוע שעבר יצא ראש הממשלה מגדרו כדי להכחיש מעל דוכן העדים שהסיקור התקשורתי מעסיק אותו. "אני לא עוסק בעתידי אלא בעתיד מדינת ישראל", הטעים. האם ביטול העדות השבוע לטובת יחסי ציבור, לכאורה, יגרום לבית המשפט לפקפק באמינות העד, ואולי אף להימנע מלאשר בקשות דומות שלו? אל תעצרו את נשימתכם. הרי ניסיונות ההתחמקות של נתניהו מהעדות ערב פתיחתה כבר היו אמורים להפוך את בית המשפט למפוכח באשר לטריקים ולשטיקים מסוג זה. אם זה לא קרה עד כה, ספק אם עוד יקרה.

עמירם גיל

אלא שהמכרזים הללו, עשרה במספר, נדחו פעם אחת, ונדחו שוב, ואז עוד פעם. למה לא משווקים ודי, אתם שואלים? כי זה כל הסיפור של עולם הנדל"ן הישראלי: שום דבר לא הולך בקלות.

במקרה של מכרזי הענק בשדה דב, הסיבה לעיכובים היא שני עררים על התוכניות המפורטות של הרובע. אחד הקשור לשינוי משטר הרוחות (בחינת מטרדי רוח פוטנציאליים) בפרויקט סמוך לרובע החדש, והשני לחלוקת הקצאות, קרי זכויות בנייה. אבל העררים הם רק סימפטום של המחלה עצמה: כשדברים מינוריים כל כך (הם קריטיים למגיש הערר, אין ספק, אך לא עבור הרובע כולו) יכולים לתקוע שיווק של אלפי יחידות דיור, ועוד אחרי שהתוכנית כבר קיבלה תוקף, הכול מתקדם בצורה עקומה.

הגורמים לכך רבים, והם מגיעים עד לשורשי עולם התכנון. עצם האפשרות לעכב תוכנית שכבר קיבלה תוקף ויצאה לשיווק - היא בלתי נתפסת. או שמחליטים שבשלב כזה אי אפשר לעכב תוכנית, או שקובעים שהשיווק אפשרי רק אחרי מיצוי כל ההליכים (ואז נחכה לשיווק לנצח). משהו כאן חייב להשתנות אם מישהו רוצה שקצב הבנייה של דירות חדשות ידביק בשלב כלשהו בעתיד את קצב ייצור משקי הבית החדשים. כרגע זה פשוט לא עובד.

יובל ניסני