ועד הבניין החליט להשכיר חניה משותפת. מה קבעה המפקחת?

במתחם בניינים בשיכון ויצמן בהרצליה אושרה תוכנית רחבת-היקף לפינוי-בינוי. רוב בעלי הדירות חתמו על הסכם עם חברת אזורים. אחד מבעלי הדירות שסירבו לחתום נתבע על-ידי יתר בעלי הדירות בבית המשפט המחוזי, לפי חוק פינוי ובינוי. בתביעה הם ביקשו להצהיר כי סירובו בלתי סביר, ולחייבו לחתום.

בעל הדירה הסרבן ביקש לעיין בהסכם שכר-הטרחה בין בעלי הדירות לעורך דינם עודד ישראלי, וכן בינו לאזורים. הסכם שכר-הטרחה עם בעלי הדירות הועבר. במקביל, אוחד הדיון עם תביעות נגד סרבנים אחרים.

בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם בין עורך הדין לאזורים לא ייחשף, שכן לא ניתן לכפות גילוי מסמך המהווה סוד מסחרי בין מי שאינו צד להליך.

בעל הדירה הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. לטענתו, ההסכם דרוש כדי להוכיח כי סירובו אינו בלתי סביר, וכי שכר-הטרחה שאזורים משלמת לעורך הדין תלוי בהצלחת הפרויקט, באופן שמעמיד אותו בניגוד עניינים מול בעלי הדירות.

השופטת גילה כנפי-שטייניץ קיבלה את בקשתו והורתה לבעלי הדירות, המחזיקים במסמך, לגלותו לבעל הדירה. נקבע כי לא מדובר בבקשה לחייב צדדים שאינם חלק מההליך בגילוי מסמך, אלא בבקשה לחייב את התובעים לגלות מסמך שברשותם בעניין השנוי במחלוקת.

עוד נקבע כי לא הוכחה הטענה של בעלי הדירות כי מדובר בסוד מסחרי. "כיצד מתיישבת הטענה כי מדובר בסוד מסחרי שאין לחשוף בפני המבקש, עם העובדה שהמסמך הנדון מצוי בידי המשיבים, בעלי הדירות - אשר מעמדם דומה, על פניו, למעמדו... הקביעה כי ההסכם 'מהווה סוד מסחרי' אינה יכולה לעמוד".

בעלי הדירות חויבו בהוצאות של 5,000 שקל.

את בעל הדירה ייצג עו"ד נוריאל אור. את בעלי הדירות ייצגו עו"ד שירי שירן ועו"ד ערן שפנדל, שמסר: "הדיירים הסרבנים ביקשו לעיין בהסכם ההתקשרות של עו"ד ישראלי, שעה שביקשו להיות מיוצגים על-ידי עורך דין אחר. ישראלי הודיע כי אין בכוונתו לייצג את הדיירים הסרבנים, וברור שמדובר ברוב מהומה על מאומה. אין בהחלטה ביחס להצגת מסמך כזה או אחר, השפעה על הפרויקט".

משמעות הפסיקה: ניתן לחייב לגלות מסמך שנערך על-ידי גורמים שאינם צד להליך, ככל שהוא מוחזק על-ידי צד להליך ורלוונטי לעניין השנוי במחלוקת.

מספר תיק: 41448־09־24

האם בעלי דירות בבניין רשאים להחליט שהחניה המשותפת תושכר תמורת תשלום לקופת הדיירים, במקום לאפשר לבעלי דירות לחנות? המפקחת על המקרקעין בירושלים נדרשה להכריע בסוגיה זו.

בבניין בירושלים קיימת חניה שהיא רכוש משותף. בעלי אחת הדירות עשו בה את השימוש העיקרי לחניית רכבם על בסיס מקום פנוי, אך נציג הוועד חסם את החניה, והם הגישו תביעה נגד נציגות הוועד. לאחר הגשת התביעה, האסיפה הכללית של הנציגות החליטה להשכיר את שטח החניה לבעלי דירות ונתנו לתובעים זכות ראשונים, אך הם סירבו.

השבוע דחתה המפקחת הבכירה על רישום מקרקעין אביטל שרייבר את התביעה. היא קבעה כי ההחלטה על אופי השימוש ברכוש המשותף יכולה להתקבל ברוב דעות באסיפה הכללית, אך לא ניתן לשנות בהחלטה זכויות של בעל דירה ללא הסכמתו.

המפקחת קבעה כי אין מניעה שהאסיפה הכללית תחליט כפי שהחליטה, שמקומות חניה המהווים רכוש משותף יושכרו לתקופה של שנה בתשלום למי מבעלי הדירות המעוניין בכך. זאת תוך שכספי השכירות יועברו לקופת הנציגות וישמשו לתחזוקת הרכוש המשותף. "לא מדובר בהחלטה הנותנת זכות לשימוש ייחודי למי מבעלי הדירות, שכן אין בהחלטה כאמור כדי לשלול לצמיתות את זכות השימוש בחניה ממי מבעלי הדירות", ציינה.

טענת בעלי הדירה כי ההחלטה פוגעת בזכויותיהם נדחתה, שכן הזכות שלהם כפופה להחלטות האסיפה הכללית. נקבע כי "כל עוד לא קבעה האסיפה הכללית יעוד מסוג מסוים לחלק רלוונטי ברכוש המשותף, זכות התובעים לעשות בו שימוש סביר ורגיל". אולם "משקבעה האסיפה הכללית מהו הייעוד של אותו חלק, על התובעים לפעול בהתאם להחלטותיה".

המפקחת הבהירה כי "החלטות האסיפה הכללית כפופות כמובן לדין וגם לאמות-מידה נוספות כגון תום-לב, ועל כן בעלי הדירות אינם רשאים בהחלטת רוב לפגוע באופן העולה על הנדרש במיעוט".

לבסוף נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

משמעות הפסיקה: האסיפה הכללית של בניין משותף רשאית לקבוע ברוב איזה שימוש ייעשה בשטחים הציבוריים, ובלבד שלא מדובר בשינוי זכויות לצמיתות.

מספר תיק: 1/147/2024

אישה שהועסקה חודשיים כמזכירה התפטרה והגישה במאי 2020 תביעה לבית הדין לעבודה לפי החוק להטרדה מינית, נגד בעלי החברה המשמש כמנכ"ל ונגד החברה. העובדת גם הגישה תלונה במשטרה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות.

השופטת דפנה חסון-זכריה ונציגות הציבור אורנה רזניק וגילי לזרי קיבלו את התביעה בחודש שעבר, והשבוע הותר פסק הדין לפרסום ללא פרטי הצדדים. הן קבעו כי המנכ"ל הטריד מינית וביצע מעשים מגונים רבים בעובדת. בין היתר הוא דרש ממנה לבצע עיסוי בכפות-רגליו, כולל בראיון העבודה; ביקש שתלטף את צווארו; דרש שתכרע על ברכיה כאשר פניה מופנות לאיבר מינו, לעתים במשך שעה רצופה; הצמיד את ראשה לאיבר מינו; והיכה אותה עם מקל בישבנה.

טענת המעסיק כי העובדה שהמשיכה לעבוד ולא הביעה סימני מצוקה, מעידה שלא הוטרדה - נדחתה. תביעה שכנגד שהגיש נדחתה לחלוטין.

התביעה הוגשה על סך 3.6 מיליון שקל לפי החישוב של 120 אלף, המקסימום למעשה לפי החוק, כפול 30 מקרים. בית הדין קבע כי במקרים חריגים, ניתן לקבוע פיצוי אחד על מסכת מתמשכת של הטרדה ללא הוכחת נזק, ובלבד שלא יעלה על סכום התקרה של האירועים. סכום הפיצוי שישלם המנכ"ל הועמד על 400 אלף שקל.

השופטת ונציגות הציבור הביאו בחשבון את חומרת המעשים, תדירותם הגבוהה, עוצמת הפגיעה בכבודה ובזכות לעבוד בסביבה מוגנת ובטוחה.

נקבע כי החברה הפרה את חובתה לנקוט אמצעים סבירים למנוע הטרדות מיניות ולא מינתה אחראי לפי החוק, וזו חויבה לשלם 30 אלף שקל. המנכ"ל והחברה גם חויבו לשלם 100 אלף שקל שכר-טרחת עורך דין לעובדת.

תגובת עו"ד עדנה סעאתי, שייצגה את המנכ"ל: "הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. פסק הדין שגוי מהיסוד ועומד בסתירה לחומר הראיות, חרף סרטונים מזמן אמת שהוכיחו כי לא היה ולא נברא. מדובר בעובדת שעבדה חודשיים והעלילה בשל בצע-כסף".

משמעות הפסיקה: ניתן לפסוק פיצוי על כל אחד ממעשי הטרדה מינית 120 בסך אלף שקל, או פיצוי אחד על כל מסכת ההטרדה.

מספר תיק: 53544-05-20