"הלוטוס הלבן" היא אולי השיא של גל סדרות שוויתרו על הליברליות ושינו את העיסוק בכוח

נראה שבחזרתה של "הלוטוס הלבן" לעונה שלישית, הכותב והבמאי מייק וייט לקח צעד נוסף לכיוון הסטוריטלינג הפוסט-ליברלי שהסדרה היא אחת המייצגות המובהקות שלו. שלא כמו ביקורות מסורתיות יותר על קפיטליזם ואי-שוויון חברתי, שבדרך כלל מציעות איזו רפורמה או דרכים לתיקון, הלוטוס הלבן לא מציעה שום אלטרנטיבה. היא לא ממסגרת את הבעיות המבניות כ"בעיות שיש לפתור", ולדמויות בה אין יכולת לנקוט פעולה משמעותית. במקום זאת, היא מתארת עולם שבו כוח הוא בלתי נמנע, הכול, כולל זהות, ממוסחר, וביקורת היא בכלל חסרת תועלת.

● היוצר של "החיים עצמם" עושה פרסה לכיוון דרמה פוליטית ומצליח למתוח את הגבולות
● "שלומי 6": סדרת פשע חדשה על בני נוער, הפעם עם זמבורות 

המיקום הפעם הוא ריזורט "וולנס" בתאילנד, מקום שתוכנן כדי להציע לאורחיו הארה רוחנית ולהרוויח מאריזה מחודשת של מסורות אוריינטליות; שבו גם תהליך של גילוי וריפוי עצמי הוא עוד מוצר למכירה. זו לא "עוד ביקורת" על הקפיטליזם, אלא בחינה עמוקה של האופן בו אידיאלים ליברליים של שיפור עצמי ושאיפה לבהירות מוסרית איבדו אפקטיביות, אחרי שנבלעו במערכת לה הם כביכול מתנגדים. העונה הזו של הלוטוס הלבן היא הזדמנות טובה לבחון איך השתנתה הטלוויזיה מהאידיאליזם של הסטוריטלינג הליברלי, לציניות הניאו-ליברלית וכעת להתפכחות הפוסט-ליברלית, ואיך היא משקפת את העולם כעת.

שובר שורות והסופרנוס: לתמרן את המערכת

במשך עשורים הסיפור הטלוויזיוני אימץ תפיסת עולם ליברלית, ששמה דגש על סוכנות אישית (יכולת האדם להשפיע על תפקודו ועל מהלך חייו), קידמה ובהירות מוסרית. העידן הטלוויזיוני הליברלי הקלאסי משנות החמישים ועד סוף התשעים אהב בהירות והבדלים מובהקים בין "רעים" ל"טובים". גם סדרות פרוצדורליות כמו ER או "חוק וסדר" הציגו מקצוענים מסורים שניווטו בתוך דילמות מוסריות מורכבות, רק כדי בסופו של דבר לחזק את האמונה שמערכות מוסדיות - פגומות ככל שיהיו - יכולות לתפקד בצורה מוסרית או "צודקת". "הבית הלבן" הציגה את הפוליטיקה כזירה נאצלת בה עם ויכוח רציונלי וכוונות טובות ניתן לייצר שינוי.

לקראת סוף שנות 90 ובוודאי בשנות ה-2000, הגל החדש של הטלוויזיה הפך לניאו-ליברלי, וחזה בעלייתו של האנטי-גיבור - דמויות מפוקפקות מוסרית, אבל התפתחות האינדיבידואל בהן הובילה לשינוי. וולטר ווייט ב"שובר שורות", טוני סופרנו ב"הסופרנוס" ודון דרייפר ב"מד מן" אמנם עסקו בפעולות לא אתיות, אבל המסע הסיפורי שלהן היה נטוע באמביציה אינדיבידואלית והמצאה מחדש של זהותן. אף שהסדרות האלה לא חסכו ביקורת מהקפיטליזם, מבני הכוח או השחיתות, הן פעלו תחת מוסכמה ליברלית ברורה: אינדיבידואלים יכולים לתמרן את המערכת לטובתם בין אם באמצעות פשע, מיתוג תאגידי או מהלכים פוליטיים.

בית הקלפים והנותרים: הסדקים ניכרים

הסדקים הראשונים נראו כבר באמצע שנות ה-2010 עם סדרות כמו "בית הקלפים", "מר רובוט" ו"הנותרים", בהן אשליית השליטה של האינדיבידואל הלכה והתפוגגה. במציאות שנחשפה, מבני הכוח אדישים להתנגדות. אם בתחילה סדרה כמו בית הקלפים נדמתה כהולכת בדרכן של סדרות ניאו-ליברליות אחרות, מהר מאוד היא הבהירה את עמדתה: כוח אינו משהו שיכול להיות מושג או מחולק בצורה אפקטיבית, ואי אפשר להכניעו. מר רובוט התחילה כפנטזיה של האקרים נגד הקפיטליזם והפכה להרהור על עמידותו של הכוח, בו אפילו התנגדות קיצונית נספגת חזרה אל תוך מבני הכוח. הנותרים זנחה את כל אלה והתמקדה בייאוש קיומי, מתרחקת עוד ועוד מהרעיון שיחידים או מוסדות יכולים להביא ליציבות. הסדרות האלה (וכמה אחרות) זרעו את זרעי הסטוריטלינג הפוסט-ליברלי שהלך והתרחק מהסיפור הקלאסי על אמביציה, גאולה או קונפליקטים אידיאולוגיים. במקום זאת הוא שיקף עולם שבו אי אפשר לאתגר את מבני הכוח, ובו זהות היא יותר נטל מאשר הגשמה עצמית.

יורשים ובארי: אין טעם לנסות להביא שינוי

בסוף העשור ההוא כבר אפשר היה לזהות מעבר מושלם לטלוויזיה פוסט-ליברלית. סדרות כמו "יורשים", "severance", "בארי" ואפילו "מישהו איפשהו" קידמו נרטיבים שמדגישים את חוסר התוחלת שבניסיון לשינוי, או את חוסר הרלוונטיות של "זהות" ושל "שינוי" לחיים טובים. יורשים הציגה עולם שבו כוח הוא סטטי, ושום מניפולציה אינטלקטואלית, כלכלית או פוליטית לא תפריע ל"כסף" לנצח.

severance לקחה את נושא הזהות צעד אחד קדימה, ומתארת מצב בו אדם מודע לחלוטין לניצול שלו אך מתמסר לזה מרצון. הרעיון של איזון בין חיי העבודה לחיים הפרטיים - שמסגר בעבר את הבחירה האינדיבידואלית הניאו-ליברלית - מוצג כלא יותר מאשליה. הסדרה בארי לקחה את דמות האנטי-גיבור והפכה אותו חלול לגמרי, בניסיון להראות ששום מסע גאולה או מיצוב מחדש של העצמי לא יביא הצלחה. "מישהו", למרות מגוון הדמויות הצבעוניות שבה, שללה לחלוטין את הקונספט של זהות כמרכיב בסטוריטלינג, וניסתה להציע ששום שינוי אינו נדרש, שום התפתחות אישית - רק החיים המתרחשים ברגעים קטנים ובלתי חשובים, והקהילה הסובבת אותך. בכל הסדרות האלה כוח רצון הוא חסר משמעות, הביקורת החברתית היא סוג של בידור, ואפשרות לשינוי היא או אשליה או שאינה רלוונטיות.

הטלוויזיה הפוסט-ליברלית מובנת שלא כהלכה על ידי ליברלים ושמרנים כאחד, המבקשים לפרש את הסדרות הללו דרך הפריזמה המיושנת שלהם. ליברלים טועים לחשוב שמדובר בביקורת משמאל על מבני כוח; שהלוטוס הלבן היא סאטירה אנטי-קפיטליסטית; שיורשים קוראת לחלק את העושר מחדש; ש-severance היא אזהרה מפני שליטה תאגידית. מנגד שמרנים רואים בסדרות הללו הוכחה שהעולם מונע מיצרים בראשתיים, ושמבני כוח היררכיים הם בלתי נמנעים.

שום אידיאולוגיה לא תשנה את המצב

האירוניה היא שהטלוויזיה הפוסט-ליברלית לא מציעה ולידציה כזו לאף אחד מהצדדים. היא לא מתווכחת עם שובן של ההיררכיות המסורתיות, לא מציעה אוטופיה פרוגרסיבית כפתרון וגם לא דוחפת את הצופים לפעולה ריאקציונרית; אלא פשוט מציגה את הדרכים בהן אינדיבידואל - ללא קשר לעושרו או לסטטוס החברתי שלו - נותר תקוע במעגלים של אינטרסים ושל חולי קיומי עמוק. הסדרות הללו מבקשות להמחיש את כישלונן של כל המסגרות האידיאולוגיות בריסון או תיקון כוחות סיסטמטיים, ומותירה את הדמויות שלהן לנווט בעולם שבו זהות, מוסר וביקורת הם "חלק מהמכונה". הטרגדיה בנרטיבים של הטלוויזיה הפוסט-ליברלית אינה שאידיאולוגיה כזו או אחרת נכשלה, אלא ששום אידיאולוגיה לא תשנה את המצב.

עלייתו של הסטוריטלינג הפוסט-ליברלי אינו מקרי כמובן. הוא שיקוף של השחיקה החברתית ההולכת וגוברת של הרעיונות והאידיאלים הליברליים. בעולם שבו קיטוב פוליטי הפך משילות לכמעט בלתי אפשרית, שבו קפיטליזם שואב והופך כל אקט של התנגדות למוצר, ושבו האמון במוסדות בשפל של כל הזמנים - הטלוויזיה זנחה את האשליה שב"פרוגרס". במקום זה היא מתמקדת בהצגת עולם בו מבני כוח נותרים על כנם, ביקורת היא לא יותר מחלק מהמופע ולאיש אין שליטה כלשהי על גורלו.

אם העונה השלישית של הלוטוס הלבן באמת תהיה שיאו של הגל הזה, עוד נצטרך לגלות, אבל לפחות אלמנט מטא אחד מעניין מחזק את אחד המאפיינים הבולטים של הטלוויזיה הפוסט-ליברלית: "אפקט הלוטוס הלבן" - לוקיישנים שזוכים לעלייה תיירותית מסיבית בעקבות הסדרה (הוואי וסיציליה בעונות הקודמות) - ממחיש היטב איך סאטירה וביקורת על קפיטליזם הופכת לחלק מהמערכת שמחזקת את מעגל הצריכה.