"החזרה לתעסוקה היא קריטית להחלמה מפוסט-טראומה"

"פוסט-טראומה היא מחלה שקיבלה הגדרה ברורה וקריטריונים רק ב-1980" - כך הסביר היום (א') פרופ' אייל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, בפאנל שהתקיים בהנחיית הילה ויסברג במסגרת בכנס "בשביל ההצלחה" - כנס מיוחד לחזרתם של פצועות ופצועי צה"ל לעולם התעסוקה. הפאנל כלל גם את פרופ' ענת קלומק-בורנשטיין, דיקאנית הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן; ואת אפרת שפרוט, מנכ"לית ארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). 

● כנס "בשביל ההצלחה" | איזנקוט: ה-7 באוקטובר הוא כישלון ענק שמחייב ועדת חקירה ממלכתית. מציע שהבדיקה תתחיל מהלשעברים
● כנס "בשביל ההצלחה" | הסקר שמראה: "אם פצוע לא חוזר לעבודה תוך שנתיים, הסיכוי שיחזור נמוך מאוד"
● כנס "בשביל ההצלחה" | המשנה למנכ"ל בנק הפועלים: "העסקת פצועי ופצועות צה"ל זו משימת חיים" 

לדברי פרופ' פרוכטר, "אומנם התסמינים מוכרים כבר למעלה מ-3,000 שנה, כולל במצרים העתיקה, אך רק עם סיום מלחמת וייטנאם, הציבור האמריקאי לא קיבל יותר את הגישה שמדובר באנשים חלשים, והבין שאלה אנשים נורמליים ומצוינים בסיטואציה לא נורמלית".

פרוכטר הסביר כי באותה תקופה העם האמריקאי דרש מהמדינה לטפל באנשים אלה, ואז התקבלה ההכרה שזו הפרעה מוגדרת. הגדרת הפוסט-טראומה, כפי שהציג פרוכטר, כוללת ארבעה מרכיבים עיקריים - הימנעות; חודרנות (פלאשבקים); דריכות ועוררות יתר; וירידה במצבי-הרוח.

"שדות התפקוד הנפגעים הם תעסוקה, לימודים, חברה וזוגיות ופנאי, ואם נפגעים לפחות שני אזורים - כך מוגדרת ההפרעה", הוסיף פרוכטר. הוא הבהיר את מסגרת הזמן: "48 שעות אחרי אירוע טראומטי, כל תגובה מוגדרת כנורמלית. אחר-כך, בין 48 שעות לחודש, זה מתחיל להיות מוגדר כהפרעה. תוגבה פוסט-טראומטית מוגדרת ככזאת כחודש לאחר האירוע והלאה, ופוסט-טראומה כרונית מוגדרת משלושה חודשים מהאירוע והלאה". 

עם זאת, הדגיש פרוכטר, יש גם חריגות. "לפעמים יכולה להיות התפרצות מאוחרת, וגם אנשים בשנה הראשונה, גם בלי טיפול, יכולים להחלים מעצמם. יש לנו איזושהי יכולת החלמה טבעית, ולכן נורא חשוב לנסות ולחזור לתעסוקה, ללימודים, גם אם זה זה מרגיש חסר טעם או מיותר כמעט".

הוא הוסיף כי לפי הנתונים בספרות המקצועית, כשליש מהאנשים מחלימים באופן מלא.

לעסוק במניעה 

אפרת שפרוט, מנכ"לית ארגון נט"ל, הדגישה גם היא את חשיבות החזרה לחיים ולתפקוד: "גם בקליניקה של פוסט-טראומה, בייחוד במסות הגדולות, הבנו שהדבר הכי חשוב זה להתעסק במניעה. פיתחנו כל מיני תוכניות שמציעות 'בוא תקבל איזושהי עזרה', והעניין הזה של חזרה לחיים ותפקודיות הוא קריטי. חשוב לא לשהות ולהתעסק רק בעניין של אבחנה וסימפטומים, אלא להתמקד בתפקוד. גם עזרה לאחרים היא חשובה - זה מאוד עוזר למתמודדים".

פרופ' ענת קלומק-בורנשטיין, דיקאנית הפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, דיברה על האפשרות למנוע פוסט-טראומה דרך טיפול נכון: "ברפואת הנפש וברפואת הגוף יש רפואה מונעת מאוד יעילה. החברים הנלווים לפוסט-טראומה הם דיכאון קליני וחרדה, אבל לא כמו שכולנו מכירים. אני חושבת שהתפיסה - וזה השינוי שקורה עכשיו - היא שאנחנו לא מחכים להתפתחות שלהם".

בהקשר של תפקוד, קלומק-בורנשטיין הדגישה את ההיבט של מיומנויות החוסן: "אם יש משהו שאנחנו עסוקים בו כאנשי מקצוע - בסוף השיקום וההחלמה והתקווה יהיו במקום העבודה ובבית ובקהילה, והאופן שלנו לעזור לאנשים להתמודד אחרי הטראומות הקשות הוא באמת ללמד ולחזק את מיומנויות ההתמודדות הקיימות".

שפרוט הוסיפה השוואה מעולם השיקום הפיזי: "כמו שבשיקום אנחנו מאוד רגילים לראות בפיזיותרפיה אנשים חוזרים ללכת ולהזיז את הידיים - אז השיקום הנפשי הוא ממש כמו חדר כושר למיומנויות לחזור לקשרים חברתיים, לחזק את הקוגניציה ולשפר את ההתמודדות עם רעש, אור ואנשים. אני מרגישה שהיו פה פאנלים מאוד אופטימיים, ואנחנו כולנו על זה, אבל צריך לזכור שזה לא פשוט, וצריך להתמודד ולדבר על הדברים האלה".

היא הוסיפה את האתגר למעסיקים: "היום אנחנו מבינים שהתפקיד של מנהלי משאבי אנוש שונה מהעבר. לנהל אנשים שעברו טראומה, גם אם הם אובחנו וגם אם לא, המנהל צריך להיות מודע לזה ולקבל כלי ליווי והדרכה כיצד מנהלים אדם עם פוסט-טראומה. בנט"ל פיתחנו כלי שנקרא 'אימון תעסוקתי ממוקד טראומה' - כלומר הטיפול והאימון צריכים להיות ממוקדים". 

"אין במה להתבייש" 

פרופ' פרוכטר שיתף חוויה אישית: "אני חזרתי מהמילואים ולא הצלחתי לחזור לראות כדורגל. אני אוהד כדורגל, יש לי מינוי למכבי חיפה - וזה פשוט לא עניין אותי. חזרתי מהמילואים, ואחרי ששמעתי את כל הסיפורים הבאמת נוראים של ה-7 באוקטובר, הכדורגל הרגיש חסר טעם, והיה לי קשה מאוד לחזור ולהתעניין בזה. ואמרתי רגע, מה שכולנו אומרים כל הזמן - זאת לא פתולוגיה, זה לא אומר שאני חולה, זה לא מפחיד - אבל צריך להילחם בזה. אני עוד לא בפוסט-טראומה, אני בהתהוות שלה, ואנחנו חייבים להתייחס לטיפול ולהתמודדות לאו דווקא בעיניים של מערכת רפואית, אלא דווקא כמשהו מתמשך שצריך ללמוד לחזור לחיות ולמלא את המשאבים שלי כל הזמן".

פרוכטר הדגיש את חשיבות התמיכה החברתית והקהילתית, "שהיא לא של אנשי המקצוע וכמה זה קריטי", והוסיף בחיוך: "חמישה משחקים ראשונים לא הבנתי למה אני בכלל מסתכל על הדבר המטומטם הזה, אבל התיישבתי וראיתי כדורגל. עד עכשיו אני לא נהנה, אבל עכשיו זה כבר בגלל איכות הכדורגל".

שאלה מרכזית שעלתה בפאנל הייתה האם כדאי לספר למעסיק על אבחנת פוסט-טראומה. פרופ' קלומק-בורנשטיין השיבה: "אני חושבת שזה מאוד אישי, אבל אני רוצה לדבר על זה ברמה החברתית. אני מאחלת לעצמנו שנהיה במצב שיח על פוסט-טראומה כמו שיח על איידס או על סרטן שד - נגיד סבתא שלי הייתה מדברת על 'המחלה ההיא', והיום אנחנו מדברים על זה ללא סטיגמה. אבל כל עוד אנחנו בעולם לא אידאלי שבו זה כן סטיגמטי, ואנשים מפחדים לדבר על זה - זאת באמת שאלה. בגדול, אני חושבת שאני בעד לספר, מתוך המקום של באמת שיתוף ושאין במה להתבייש, אלא יש מאיפה לבקש עזרה ולראות איפה המערכת יכולה להתאים לך".

היא הוסיפה כי "אם יש טוב בדבר הזה, זה שיש הזדמנות - כמו הרבה דברים שעשינו מאז ה-7 באוקטובר. תוך כדי הטראומה אנחנו ממציאים גם את ההמשגות. אנחנו רגילים לדבר במונחים של 'אחרי'. פה אנחנו עושים עבודה גם למניעת הפוסט-טראומה בתוך הטראומה, עם צמיחה פוסט-טראומטית, תוך כדי שהחטופים נגיד עדיין לא פה".

להעלות את המודעות 

שפרוט הוסיפה כי "אחת המשימות של נט"ל הייתה להעלות את המודעות לפוסט-טראומה. המסקנה היא שלבחור אם לספר זה אישי לגמרי, ואני מסכימה עם זה, אבל יש איזה משהו של מודלינג של חברות. למשל, עשינו אירוע בטבע ואמרנו שנביא אדם עם פוסט-טראומה לדבר, ואז מנהל בכיר בחברה אמר שהוא ישמח לשתף את הסיפור שלו, וזה היה מדהים. אני חושבת שדווקא כשאנשים בכירים ידברו על החוויה שלהם וישתפו, מנהלי משאבי אנוש יבינו ולא יפחדו מזה ויתנו לזה מקום. כמו שאנחנו יודעים לעשות הנגשה פיזית לנפגעים עם הרוחב של המסדרון והמעלית, אנחנו יודעים גם לעשות הנגשה עם הצרכים הרגשיים".

הפאנל התייחס גם למצבים בהם מעסיקים שמים לב לשינוי בהתנהגות העובדים וחוששים להעלות את הנושא. שפרוט הדגישה כי "לארגון ולהנהלה ולאנשי משאבי האנוש מאוד חשוב לדעת באיזה מצב העובדים שלהם נמצאים. עובד שחוזר עם פוסט-טראומה או עם תסמינים, תהיה לו רגישות גבוהה לכל מיני דברים. זה נגיד לעבור ממצב 'רגיל' שבו אנחנו יכולים להסתדר עם הכול - לתפיסת עולם שהכול מסוכן, וישנה כל הזמן דריכות. לדוגמה, אם עובד חוזר עכשיו, וכל פעם שהוא שומע ערבית - מבחינתו זה מחזיר אותו לעזה, אז זה נורא חשוב למעסיק לדעת".

היא הוסיפה כי זה קריטי "גם לעובד וגם למעסיק לדעת להנגיש את הדבר הזה ולדעת לקבל שיהיו עוד תקופות של קושי".

שפרוט הרחיבה גם על האתגרים המשפחתיים: "חוזרים הביתה המילואימניקים, וכשבן הזוג או בת הזוג אומרים למי שחזר 'הנה תהיה עכשיו אתה עם הילדים', או כשבעבודה אומרים לו 'תשלים כל מה שהצטבר כשלא היית כדי להיות יותר יעיל' - צריך לזכור שרגע, הוא לא נח שם במילואים. אנחנו כבר מתחילים לראות חילוקי דעות ומשברים בקרב זוגות, וטוב עשו בארגון נכי צה"ל שמקפידים היום לטפל גם בבן או בבת הזוג". 

קלומק-בורנשטיין הדגישה את חשיבות הכלים למעסיקים ואמרה: "אחד הדברים שאנחנו עסוקים בו ברייכמן הרבה מאוד שנים, זה איך להוציא את הידע החוצה מחדר הטיפול. היום יש הרבה מאוד גישות טיפוליות שלקוחות מעולם הטיפול, שבהן אנחנו עושים את הלואו אינטנסיטי שלהן - זה לא להפוך את הארגונים למטפלים, אלא ללמד מנהלים ועובדים, מהעובד הראשון ועד המנכ"ל, כלים לזיהוי הטראומה וגם להתמודדות עם הטראומה וכל האחים ובני הדודים שלה". 

"משימה לאומית" 

פרופ' פרוכטר סיכם בשלושה דגשים למעסיקים: "ראשית - ידע, לדעת ושזה לא מוסתר. שנית - לשאול כדי להקשיב. שלישית - להסתכל, לראות את האדם ולראות מתי ואם קשה לו יותר. לא לשחרר לאורך זמן ולהגיד 'הנה חזרת מהמילואים, קח חודש על חשבון המעסיק ולך הביתה', אלא צריך בכוח לעזור לנסות לעזור לו למצוא בחזרה את הטעם, כי אנשים יכולים ללכת למסלול של שקיעה והיקטנות, ולא של צמיחה".

שפרוט הודתה גם היא בקושי של המעסיקים ואמרה: "בתור מעסיקה זה לא פשוט. נגיד אני צריכה עכשיו את המצגת, והאדם לא שולח את המצגת. אז או שאני מבקשת שוב, או שאני מבינה שהיום זה לא יקרה - זה לא פשוט בתור מעסיק מבחינת הסנכרון. יש פה ארגונים כמו אלביט, רפאל, קופות חולים, שאלפי לוחמים חזרו לתוך המערכת, וזה לא להתחשב עכשיו באדם אחד אלא בהרבה אנשים. אבל אנחנו צריכים לראות בזה ממש משימה לאומית, ושאף אחד לא עושה טובה לאף אחד, אלא זאת טובת הכלל - גם כאמור טובת הארגון וגם משימה לאומית".

פרופ' קלומק-בורנשטיין סיכמה כי "חשוב לייצר ביחד בארגון את הגמישות להיכנס ממקום שמצליח קצת יותר להכיל את זה. בנקודה מסוימת לא מרחמים, אלא מנסים לייצר את אותו win-win עם הדיאלקטיקה המורכבת הזאת - וזה אפשרי".

שפרוט הוסיפה בחיוב: "החיבור בין בתי הלוחם לנט"ל לדוגמה הוא מדהים, כי אנחנו לא רק מחכים שהפוסט-טראומטיים יגיעו לנט"ל, אלא הבאנו מאמנות תעסוקתיות מומחיות טראומה לתוך בתי הלוחם, ואנחנו נותנים את ההזדמנות להתחיל מיד בתהליך השיקום". 

*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק הפועלים וידידי ארגון נכי צה"ל