אחים החליטו לחלק ביניהם דירות שקיבלו בירושה. האם הם חייבים במס?

התובעים, עשרה במספר, רכשו כרטיסי טיסה מחברת וויזאייר מת"א לווינה. הטיסה הייתה אמורה להמריא ביום 29.06.25; ביום 17.06.25, סמוך לאחר פרוץ מבצע "עם כלביא", הודיעה החברה לשניים מהתובעים על ביטול הטיסה, יתר התובעים קיבלו הודעה דומה יומיים לאחר מכן.

לטענת התובעים, הגם שביטול הטיסה נעשה בזמן המבצע, הרי שמאחר והוא הסתיים ביום 24.06.25, ומשנפתח המרחב האווירי לטיסות מייד לאחריו, הם זכאים לפיצוי ע"פ חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), בסך 2,390 שקל בעבור כל אחד מהם - ובסה"כ 23,900 שקל.

התובעים טענו כי חברות תעופה שונות, וביניהן חברות זרות, חזרו לפעול כבר ביום 26.06.25, מייד לאחר תום המבצע, ויש בכך ללמד שלא הייתה כל מניעה מצד וויזאייר להוציא את הטיסה לפועל במועדה; אלא שהיא חידשה טיסותיה רק לקראת ספטמבר 2025 - למעלה מחודשיים מתום המבצע.

מנגד, טענה החברה כי על אף שמדובר בטיסה שהייתה אמורה להמריא לאחר פתיחת המרחב האווירי, הרי שלנוכח הסמיכות לסיום המבצע, שרר עדיין חוסר ודאות ביחס לחזרה לפעילות שגרתית והפעלת הטיסות כסדרן, ולכן היא חוסה תחת ההגנה בחוק של נסיבות שאינן בשליטתה.

הרשם הבכיר מרדכי וחדי קיבל את הגנת החברה וציין כי הטענה שלפיה משנפתח המרחב האווירי לאחר המבצע יכלה החברה להוציא את הטיסה אל הפועל כמתוכנן "מתעלמת מן העובדה כי הפעלת טיסות והוצאתן אל הפועל אינה בבחינת עניין של מה בכך, אלא מהלך מורכב המחייב תכנון מראש שכרוך בתיאום משתנים רבים מול גורמים שונים".

נקבע, כי "מבצע 'עם כלביא', הגם שמדובר במצב חירום שנמשך 12 ימים בלבד, כפה על וויזאייר ושכמותיה את הפסקת הטיסות לארץ וממנה; אף אין חולק כי במהלך אותם 12 ימים, או למצער במרבית התקופה, שררה אי ודאות בנוגע למועד סיום המבצע; משכך, על אף שתמה תקופת מצב החירום, לא הייתה הנתבעת יכולה להיערך לקיום הטיסות באופן סדיר מייד לאחר שהוכרז על פתיחת המרחב האווירי מחדש, ובוודאי שלא יכולה הייתה להתחייב להשיב את לוח הטיסות שבוטל על כנו, כאילו לא אירע דבר".

משמעות הפסיקה: אירועים ביטחוניים משפיעים על יכולת חברות התעופה לתכנן קדימה, ועשויים לפטור אותן מפיצוי בגין ביטול טיסה שמועדה לא בעת האירוע הביטחוני.

מספר תיק: ת"ק 24825-09-25

התובע רשם את בנו למעון יום שמפעילה המועצה המקומית מעיליא לשנת הלימודים 2024-2023. לטענתו, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" החליטה המועצה להוריד ימים ושעות מימי הלימודים של מעונות היום אך דרשה מההורים תשלום מלא, לרבות בגין ימי א' שבהם לא פעל מעון היום.

מנהל אגף החינוך במועצה העיד כי שכר הלימוד עמד על סך של 2,150 שקל לחודש, סכום נמוך מזה שדורש משרד התמ"ת, וכי בוצעה לתובע השבה בגין הפחתת ימי ושעות הלימוד עבור אוקטובר 2023. לטענתו, מנובמבר 2023 עד אוגוסט 2024 ביקשה הנתבעת תשלום רגיל ומלא על אף קיצור שעות המעון (מ־16:00 ל־14:00) ועל אף ביטול הלימודים בימי א', מאחר שנאלצה לפתוח מקום לימודים נוסף והייתה מחויבת בעלויות נוספות למטפלות ובעלויות בגין שיפוץ המקום הנוסף ושינוע אוכל, ללא כל תקצוב מהמדינה.

הרשמת הבכירה לינא בולוס עואד ציינה כי "פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' היה אירוע חריג ופתאומי, בעל השפעות נרחבות על כלל תחומי החיים, וצמצום פעילות מעון היום בעקבות פרוץ המלחמה נבע מנסיבות שאין לצדדים שליטה עליהן. בנסיבות נקבע, כי התובע אינו זכאי להשבה בגין צמצום שעות הלימודים בימים ב'-ו' בנובמבר ובדצמבר 2023, שכן "לא מדובר בפער מהותי בין השירות שסוכם לבין זה שסופק".

אשר לביטול פעילות המעון בימי א', נקבע כי מדובר בפער מהותי בשירות שסופק, ואין בטענות המועצה כי נאלצה לשאת בעצמה בעלויות נוספות משום הצדקה לחיוב התובע לשאת במלוא התשלום עבור ימי א' אשר בוטלו לאורך כל שנת הלימודים.

על אף האמור, נוכח מצב החירום ששרר במדינה, ונוכח העובדה שהמועצה נאלצה לשאת בעלויות שונות ללא פיצוי מהמדינה, ובהתחשב בשכר הלימוד הנמוך, קיבלה הרשמת את התביעה רק בחלקה וחייבה את המועצה להשיב לתובע 50% מעלות שכר הלימוד עבור ימי א' שבהם בוטלה הפעילות במעון - סך של 852 שקל בלבד.

משמעות הפסיקה: רק כשקיים פער מהותי בין היקף השירות שעליו הסכימו הצדדים לזה שסופק בפועל, יפסוק ביהמ"ש פיצוי או השבת הסכום עבור השירות או חלקו.

מספר תיק: ת"ק 5133-07-24

אביהם המנוח של אח ואחות, הנתבעים, נתן להם בחייו שלוש דירות בת"א. השניים נרשמו כבעלי הדירות במשותף וכך היה לאורך שנים. הנתבעת החזיקה לבדה בדירה האחת, הנתבע באחרת והדירה השלישית שימשה את שניהם. ביולי 2017 החליטו האח והאחות להפריד בעלות בשתיים מתוך שלוש הדירות ולייחד כל אחת מהן למי מהם. פירוק השיתוף נעשה בהסכם שעיגן העברת זכויות הדדית, כדי שכל אחד מהם יחזיק ב"בעלות בלעדית וייחודית" בדירתו.

עיריית ת"א ראתה בשינוי האמור של הרישום "מימוש זכויות" ודרשה היטל השבחה בשם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. מנגד, סבורים הנתבעים כי הם אינם חייבים בתשלום ההיטל בשלב זה, היות והעברת הזכויות במקרקעין ביניהם בוצעה, לטענתם, "ללא תמורה".

השופט גיא הימן ציין, כי "מתנה" היא העברת זכויות בנכס ללא תמורה, אך מקריאת ההסכם בין האחים ומסמכים נוספים, עולה כי מדובר בהעברה הדדית של זכויות: זכויות האחות בדירה האחת מועברות לאחיה בשילוב העברת זכויות האח בדירה השנייה אליה. השופט ציין, כי ההסכם ביניהם "יצר־גם־יצר חיובים הדדיים ומקבילים" וגילם יתרון ברור לאחים - מימוש אינטרס כלכלי מובהק, המתגשם במעבר מבעלות במשותף לבעלות בלעדית ואפשרות של כל אחד לעשות בדירתו כראות עיניו, מבלי להידרש עוד להסכמת קרוב משפחתו.

השופט קבע, כי "אף אם ההסכם הוא לפירוק שיתוף ולהעברת זכויות שהתקבלו במתנה או בירושה, אף אם הוא נועד להתאים את רישום הבעלות וההחזקה במקרקעין ואף אם לא הועברו במסגרתו תשלומי איזון - ברי לכול כי האח והאחות התעשרו ונהנו מן המוסכם במובן הפיננסי ולא ניתן לראות את העברת הזכויות כאילו נעשתה 'ללא תמורה'". עוד הוסיף, "העברת הזכויות קולעת להגדרת המונח 'מימוש זכויות' שבסעיף הראשון לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. את היטל ההשבחה יש לשלם כעת".

משמעות הפסיקה: מתנות בין קרובי משפחה צריכות להיות מנותקות זו מזו ואסור להן להיות מותנות זו בזו, כדי שייחשבו שניתנו כמתנה ו"ללא תמורה".

מספר תיק: ת"א 22187-01-24