חופי הרצליה: ניצחון בארצית

תוכנית מיתאר מקומית אשר עומדת בסתירה לתוכנית מיתאר ארצית, בטלה. כך קבע לאחרונה ביהמ"ש בדונו בתוכנית מיתאר מקומית, שהתירה בנייה למגורים לחופיה של העיר הרצליה.

חברת אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ וחברת אשדר חברה לבנייה בע"מ (להלן: "היזמים"), רכשו בשנת 1990 שטח של כ-80 דונם בדרום-מערב הרצליה, סמוך למרינה. היזמים הכינו תוכנית מיתאר מקומית, שעל פיה ניתן לבנות בניינים למגורים. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה המליצה בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז תל אביב, לפרסם הודעה על הכנת התוכנית והפקדתה. ההודעה על הפקדת התוכנית פורסמה בשנת 1992.

משה אילמן, אירית גליקמן, דן פלדי ודורון הס כולם מתגוררים סמוך לשטח בו דנה התוכנית, ומתנגדים לה (להלן: "התושבים"). התושבים הגישו התנגדויות לתוכנית. רק בשלב מתקדם של הדיונים בהתנגדויות, טענו התושבים, כי התוכנית עומדת בסתירה לתוכנית המיתאר הארצית לחופים, הידועה כתמ"א 13.

הן היזמים והן הוועדות המקומיות והמחוזית הסכימו, כי אכן תמ"א 13 חלה על חלק השטח של התוכנית. הצדדים היו חלוקים בשאלה מהו גודלו של שטח זה. הוועדות המקומיות והמחוזיות וכן היזמים לא היו ערים, בשעת הדיונים בהתנגדויות, כי תמ"א 13 חלה על חלק השטח נשוא התוכנית.

תמ"א 13 היא תוכנית מיתאר ארצית חלקית לחופים, המתייחסת למחוזות הצפון חיפה, תל אביב, המרכז והדרום. התוכנית חלה על רצועת החוף לאורך הים התיכון בתחום גבולות מדינת ישראל. מטרת התוכנית היא לקבוע את ייעודי הקרקע, לצורך ניהול המשאבים הטבעיים, שימורם, פיתוחם וניצולם. התוכנית קובעת את השימושים אותם ניתן לעשות בקרקע, וביניהם רחצה, נופש, מתקני תיירות, שימור עתיקות, נמלים ועוד.

בתמ"א נקבע, כי בתוכנית מיתאר מחוזית או מקומית ניתן לבצע שינויים בייעודי הקרקע שנקבעו בתמ"א. התנאים לביצוע השינויים הם, כי המועצה הארצית לתכנון ובנייה חיוותה דעתה, שהשינויים המוצעים אינם משפיעים על התמ"א השפעה מהותית, ומתייחסים לשטחים קטנים, ונחוצים לצורך התאמת התוכנית לנתונים מקומיים. בתמ"א נקבע עוד, כי באם היתה סתירה בין תמ"א לבין הוראה של תוכנית מיתאר מחוזית או מקומית, האמור בתמ"א עדיף.

התושבים טענו, כי החלטותיהן של הוועדה המקומית והמחוזית פסולות, שכן אישרו את התוכנית, נשוא הדיון, מבלי שהיו מודעות לתחולתה של תמ"א 13 על חלק ניכר מהתוכנית. התושבים טענו עוד, כי על פי תמ"א 13, השטח האמור יועד לשטח ציבורי פתוח, בעוד שעל פי תוכנית היזמים, הותרה בנייה למגורים עליו. היזמים טענו, כי חדירת הבנייה למגורים לשטח המוגדר בתמ"א כשטח ציבורי פתוח היא זעומה. לטענתם, תמ"א 13 ערוכה על פי קנה מידה שאינו מאפשר דיוק.

לדבריהם, אין לראות בתמ"א 13 תיחום של ייעודם של שטחים, אלא אלה הם "כתמים" המצביעים על ייעוד כללי, כאשר תיחומם צריך להיקבע בתוכניות ברמה המקומית. היזמים הסתמכו על הוראות סעיף 17 לתמ"א, לפיהן מיקומו המדוייק של האיזור, גודלו או גבולותיו, ייקבעו בתוכנית מיתאר מקומית.

ביהמ"ש סבור, כי האמור בסעיף זה ובסעיפים דומים לו, נגזר מאופייה של תוכנית מיתאר ארצית, המתווה דרכי פעולה לרשויות התכנון המחוזית והמקומית. הדבר נובע גם מרמת הדיוק, שניתן להגיע אליה בתוכניות, הנערכות בקנה המידה של תוכנית מיתאר ארצית.

חוק התכנון והבנייה, תשכ"ח-1965, קובע בסעיף 49 בו את מהותן של הוראות תוכנית מיתאר ארצית. חוק זה קובע, כי תוכנית מיתאר ארצית תקבע את התכנון של שטח המדינה כולו, את ייעוד הקרקע, שימושה, את איזורי התעשייה, תתווה דרכים ראשיות, קווי מסילות ברזל, נמלים, תיתן הוראות בדבר שטחי נופש וייעור, הוראות בדבר שמירה על מקומות קדושים וכיוצא באלה הוראות.

מקרא הוראות סעיף 49 הנ"ל מלמד, כי תוכנית מיתאר ארצית נועדה להגשים הן מטרות שאינן נורמטיביות, והמדברות על התוויית מדיניות בלבד, כמו תכנון חלוקת האוכלוסיה, והן מטרות נורמטיביות, הדנות בקביעת דרכי גישה אווירית, למשל. אין ספק, כי תיחום דרכי גישה אווירית לשדות תעופה, ולשטחים שבהם יחולו ההגבלות למען בטיחות הטיסה, אינן הוראות בעלמא, אלא המדובר בהוראות הקובעות את המותר והאסור, החייב להיות מוגדר וברור.

ביהמ"ש דוחה את גישת היזמים. לדעתו, אין תוכנית המיתאר הארצית מהווה רק הצהרת כוונות, הבאה לביטוי בכתמים שאינם מוגדרים. תמ"א 13 קובעת, שסטיות ממנה ייתכנו, אך ורק כל עוד הן נובעות מקנה המידה של התוכנית או מתנאים טופוגרפיים בשטח. בענייננו, לא התירה תמ"א 13 בנייה למגורים. לכן התוכנית שאושרה על ידי הוועדות המקומית והמחוזית, סותרת את הוראותיה של תמ"א 13, ולפיכך בטלה.

גם אם היו הוועדות המקומית והמחוזית מוסמכות לקבוע את שקבעו, החלטותיהן פגומות, שכן במהלך כל הדיונים לא היתה לנגד עיניהם תמ"א 13. כדי לרפא את הפגם, הביאו את העניין בפני ועדת המשנה של הוועדה הארצית. ועדת המשנה אישרה את התוכנית המוצעת.

היזמים טענו, כי אישורה של ועדת המשנה ריפא את כל הפגמים שנפלו באישור התוכנית קודם לכן. ביהמ"ש סבור, כי אין ועדת המשנה יכולה בדיעבד לאשר את התוכנית. היה על הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לשוות לנגד עיניהן את תמ"א 13, כאשר קיבלו את החלטותיהן. ביהמ"ש קובע, כי אין ועדת המשנה מוסמכת לאשר שינויים בתוכנית מיתאר ארצית.

כאמור, בתמ"א 13 נאמר, בין היתר, כי מותר לשנות את גבולות הייעודים, ובלבד שהמועצה הארצית או ועדה שמינתה לכך, חיוותה דעתה שהשינויים המוצעים אינם משפיעים השפעה מהותית, ומתייחסים לשטחים קטנים, הנחוצים לצורך התאמת התוכנית לנתונים מקומיים. ביהמ"ש קובע, כי שינוי ייעודו של שטח ציבורי פתוח והתרת בנייה למגורים, אינם נראים על פניהם כהתאמת התוכנית לנתונים מקומיים. התנאים בהם רשאית ועדת המשנה להתיר שינויים בתוכנית המיתאר הארצית הם תנאים מצטברים, תנאים שאינם מתקיימים בענייננו.

התוצאה: בקשת התושבים מתקבלת. ביהמ"ש הצהיר, כי החלטות הוועדה המחוזית והוועדה המקומית בטלות, ויש להביא את התוכנית לדיון מחדש ברשויות התכנון.

מפי השופט: ד"ר גבריאל קלינג.

ה"פ 2073/95 המבקש: משה אילמן נגד המשיבים: המועצה הארצית לתכנון ובנייה ואח'. ה"פ 128/96 המבקשים: 1. אירית גליקמן 2. דן פלדי 3. דורון הס, נגד המשיבים: המועצה הארצית לתכנון ובנייה ואח'.

בשם אלימן: עו"ד אריק אריאל; בשם גליקמן ופלדי: עו"ד יעקב דוידור; בשם הס: עו"ד בן ארי; בשם הוועדה הארצית והמחוזית: עו"ד מיוחס; בשם הוועדה המקומית: עו"ד בראל ובראף; בשם אחים עופר: עו"ד יגאל ארנון; בשם אשדר: עו"ד יצחק נרקיס.

C - כל הזכויות שמורות. « «חופי הרצליה: ניצחון בארצית «תוכנית המיתאר המקומית לבינוי בחוף הרצליה, אושרה ללא שים לב לסתירתה את תוכנית המיתאר הארצית לחופי ישראל. היזמים, האחים עופר ואשדר, טענו כי התוכנית הארצית היא בבחינת תוכנית כוונות בלבד. ביהמ"ש שלל זאת וחידד את עליונותה רחל-בת ערקובי