גדר ויוטה

בפסק דין שעסק בשאלת ביטולו של צו הריסה מינהלי נקבע, כי הוספת בד יוטה לגדר קיימת אינה נחשבת לחלק מבניית הגדר, לכן אין לומר שהוצאת צו ההריסה המינהלי נחוצה למניעתה של עובדה מוגמרת. כלומר, אין לומר שמדובר בבנייה שטרם הסתיימה.

אברהם כהן הוא הבעלים והמחזיק של מקרקעין ברחוב הל"א 45 תל-אביב. ב-8.1.98 נערכה במקרקעין ביקורת מטעם מחלקת פיקוח הבנייה בעיריית תל-אביב, ובהתאם לכך הוצא דו"ח ביקורת שבו נכתב: "בביקורת שנערכה במקום נמצא שלאורכה של דרך עפר בונים גדר מעץ, ממתכת ומבד בלא היתר. הבנייה טרם הסתיימה וטרם התקינו שער". על סמך הדו"ח חתם מהנדס המחלקה על תצהיר מכוח סעיף 238א' לחוק התכנון והבנייה, שלפיו נבנתה במקרקעין גדר בלא היתר כדין, ובנייתה טרם הסתיימה.

בהסתמך על תצהיר זה הוצא ב-18.1.98 צו הריסה מינהלי לגדר. כהן הגיש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב לביטול צו ההריסה המינהלי. בית המשפט (השופטת ר. ניב) דחה את הבקשה.

על החלטה זו הגיש כהן ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הערעור נדון בפני הרכב השופטים ד. ברלינר, א. בייזר וז. המר. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופטת ברלינר בהסכמת שאר השופטים.

מעדותו של המהנדס בבית המשפט קמא עלו העובדות הבאות:

ש הביקור הקודם במקרקעין נערך בשנת 1996, ואז עדיין לא הייתה גדר במקום.

ש הקביעה שהגדר נבנתה פחות מ-60 יום לפני הביקור ב-8.1.98 מתבססת על כך, שחלק מהקצה של הגדר אינו מחובר לשום דבר והוא עומד בפני עצמו. כמו כן העץ נראה חדש.

ש לגדר לא היה שער, ולכן מדובר בבנייה שטרם הסתיימה. בחקירה נגדית הסכים המהנדס, כי הקביעה שהבנייה לא הסתיימה מבוססת על השערה.

ש במקום לא בוצעו עבודות באותו זמן, ולא ידוע אם לאחר מכן הייתה התקדמות בבנייה.

לטענת המערער, הגדר נבנתה שנה לפני ביקור המהנדס. אמנם חודש לפני הביקור הוא פרס יריעת יוטה, אולם הדבר נעשה כדי להתגבר על מטרדים שנבעו מעבודות שבוצעו בקרבת מקום.

סעיף 238א'(ח) לחוק התכנון והבנייה מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט בעניין התלייתו או ביטולו של צו הריסה מינהלי לשתי עילות: האחת - אם הוכח שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין. עילה זו אינה רלוונטית לענייננו. האחרת - אם הוכח שביצוע הצו אינו נחוץ למניעתה של עובדה מוגמרת. בעילה זו התמקד הדיון בבית המשפט. בית המשפט קמא היה ער לכך, שהמהנדס ביסס את קביעתו שהבנייה טרם הסתיימה על השערה בלבד. עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, מתוך עיון בתמונות, שבניית הגדר אכן לא הסתיימה, שכן לא הגיעה לכלל מימוש יעדה. גם אם נבנתה הגדר בפרקים - קובע בית המשפט - הוספה או שינוי של אחד מפרקי הגדר מעידים על אי-סיומה. פריסת יריעת היוטה היא בבחינת עיבוי הגדר ויש לספור את 60 הימים מאותו מועד.

השופטת ברלינר אינה מסכימה עם קביעה זו. פריסת יריעת יוטה על גדר קיימת אינה יכולה להיחשב כבניית אחד מפרקי הגדר, אפילו לא כעיבוי הגדר.

לו הייתה יריעת היוטה נפרסת בפני עצמה, ולא על גדר קיימת, ייתכן - ועל כך השופטת ברלינר אינה מביעה דעה - שאפשר היה לראותה כבנייה. על פי סעיף 1 לחוק התכנון והבנייה, בניין יכול להיבנות מכל אחד מהחומרים המנויים בו "או כל חומר אחר", לרבות יריעת יוטה. אולם לא זה המצב בענייננו. הגדר כבר הייתה קיימת, לא היתה לבית המשפט ראיה שבנייתה הסתיימה במהלך 60 הימים שקדמו לביקור המהנדס, אלא רק השערתו של המהנדס.

בפני בית המשפט לערעורים הועלתה טענה נוספת, שלפיה בניית הגדר לא הושלמה, שכן הושאר בה פתח שנועד מן הסתם לבניית שער. כל עוד לא הורכב השער, יש לראות את הגדר כבנייה שטרם הושלמה.

השופטת ברלינר דוחה גם טענה זו. העובדה שהושאר במקום פתח, גם אם מדובר בפתח בגודל של 12 מטר, אין פירושה שהייתה כוונה לקבוע בו שער.

המערער טען, כי הפתח לא נועד לשער, אלא לאפשר כניסה ויציאה לאנשים. המערער לא נחקר על כך, לכן אי-אפשר לקבוע מימצא עובדתי בעניין זה בשלב הערעור, וממילא אי-אפשר להסיק שקיומו של פתח מורה על אי-השלמת הגדר.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל. צו ההריסה המינהלי בוטל.

ע"פ 4275/98 ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב השופטים: ד. ברלינר, א. בייזר, ז. המר בשם המערער: עוה"ד אילן בומבך, ש. פרייס בשם המדינה: עו"ד א. לוי« עו"ד רמי שר-ישראל « גדר ויוטה