יס, מיניסטר

חוק התיכנון והבנייה (תשכ"ה-1965) מבוסס, בעיקרו, על פקודת בניין ערים המנדטורית. ככזו, דאגה הפקודה להעניק כח מסיבי לשלטון המרכזי, ולדלל את סמכויותיו של זה המקומי (תרתי משמע).

חוק התיכנון והבנייה הלך בעקבותיה של מגמה זו, ומירב סמכויות התיכנון נותרו בידי הגופים המרכזיים (ממשלת ישראל, שר הפנים, והוועדות המחוזיות לתיכנון ולבנייה). לשלטון המקומי (שעיקר יצוגו בוועדות המקומיות לתיכנון ובנייה), לא ניתנו סמכויות לאשר תוכניות, ואלו קבעו וקובעות את תיכנון המדינה.

נסיון ראשון להעניק סמכויות תיכנוניות בעלות משמעות לשלטון המקומי נעשה במסגרת תיקון 43 לחוק. סעיף 62 א', שהוסף במסגרת אותו תיקון, הקנה לוועדה המקומית שסמכות לאשר תוכניות (מפורטות ומתאר מקומיות) בנושאים ובהיקפים מוגבלים אמנם, אך ניתן היה לראות בכך פריצת דרך להענקת כוחות תיכנוניים לשלטון המקומי.

דא עקא - נראה כי השלטון המרכזי, כדרכו, אינו שש לוותר על סמכויות תיכנוניות אלו, וכך זכינו, שעל חלק מאותן הוראות החלה מחלוקת פרשנית (שלא כאן המקום לעמוד עליה). בעוד שהוועדות המקומיות דוגלות בפרשנות ליברלית, כבית-הלל, נוקט השלטון המרכזי בפרשנות כבית שמאי.

לאחרונה סבור היה המחוקק הראשי, כנסת ישראל, כי יש להרבות תחרות במשק הדלק, ולעודד הקמת תחנות דלק נוספות. וכיצד עושים זאת - על ידי הוספת סעיף לחוק התיכנון והבנייה שיאפשר לוועדות המקומיות אישור תכניות שיאפשרו הקמת תחנות דלק, בין השאר, בקרקעות שיעודן חקלאי.

וכך תוקן תיקון 47 לחוק, וכך נקבע בו: "בסעיף 62א קטן (א) בסופו יבוא: "(10) בכפוף להוראות סימן ח' שבפרק ג' הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתוכנית לתעשייה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה". עינינו הרואות, כי כשבשטח חקלאי עסקינן, רשאית הוועדה המקומית, בתוכנית שבסמכותה, לאשר הקמת תחנות תידלוק.

האמנם? באחת מוועדות התיכנון המקומיות (שמעונים) התבקשה תוכנית שתאפשר הקמת תחנת תידלוק בשטח חקלאי. נזעק נציג משרד הפנים בוועדה וטען, כי כל עוד בתוכנית התקפה לשטח שיעודו חקלאי לא נקבעו זכויות בנייה - התוכנית אינה בסמכות ועדה מקומית.

הנושא הגיע ליועץ המשפטי דאז של משרד הפנים, וכך השיב הלה: "תיקון 47 לחוק מעניק לוועדה המקומית סמכות להרחיב את היקף השימושים המוכרים בתוכניות הקובעות שימושי תעשייה, מסחר וכדו' באופן המתיר בהם גם הקמת תחנות תדלוק. לעומת זאת, הסעיף אינו מאפשר לוועדה המקומית להגדיל היקפי בנייה מותרים בתוכנית קיימת או חדשה, רק בגין העובדה שמדובר בתחנת תדלוק. לפיכך, העמדה שהביע נציג שר הפנים משקפת את עמדת הלשכה המשפטית. שאלה דומה עולה מדי פעם בוועדות ואני מקווה שמידע זה יתן לה מענה". וכמובן דאג משרד הפנים והפיץ הדברים, למען יראו ויראו.

וזאת יש לדעת - שטחי הבנייה של תחנת דלק מצומצמים. המדובר בסה"כ, בכמה עשרות מטרים בנויים. תוכנית המתאר הארצית לתחנות דלק (תמ"א 18) קובעת 3 סוגים של תחנות דלק, וקובעת שטחים נספחים בהם (70 מ' ו-120 מ' לתחנות מדרגה א' ו-ב' בהתאמה ו-120 מ' בתוספת מבנים ומיתקנים לכל שירותי הרכב בתחנה מדרגה ג').

לדעתי - רצון המחוקק היה להקנות סמכות לוועדה המקומית לאשר תחנת דלק בשטח חקלאי, ורצונו - כבודו, ופרשנות מתבקשת כי לשם כך תאשר התוכנית גם את אותם שטחי בנייה מתבקשים.

יש תוכניות "חקלאיות" הקובעות זכויות בנייה מסויימות לצרכים חקלאיים, ויתכן כי אחרות (שאינן מוכרות לי) אינן קובעות זאת. אך האם, ברצינות, ניתן לומר, כי רצון הכנסת היה, שבמקום שחלה תוכנית "חקלאית" שהקצתה אחוזי בנייה לשימושים חקלאיים (רפתות, לולים וכיוב') תוכל הוועדה המקומית לאשר תוכנית לתחנת דלק תוך "הסבת" אותם שטחים לשטחי תחנה, ואם לא נאמר כך בתוכנית - לא תוכל?.

לדידי, התכוון המחוקק לאפשר לוועדה המקומית לאשר תחנות דלק בשטחים חקלאיים ופרשנותו הדווקנית של משרד הפנים שוללת כוונה זו.

הריני מניח, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא, ועוד יזדקקו לה ערכאות. דעתי בשאלה האם היה מקום להעביר סמכויות לוועדות המקומיות אינה רלוונטית לעניין זה (וגם את דרך תיקון החוק, במובלע, ע"י תיקון חוק משק הדלק, ניתן לבקר), אך משגילה המחוקק רצונו, יש לכבדו ולא להצר כוונתו (לדעתי) ע"י פרשנות צרה ומצמצמת.« עו"ד עופר טויסטר « יס, מיניסטר « קילקול תיקון 47 לחוק התיכנון והבנייה תחנות תידלוק -