תרגילי "לך ושוב" בוועדה המקומית

בהחלטה נחרצת של ועדת הערר לתכנון ובנייה, נמתחה ביקורת על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה, על כך שהוועדה גרמה סחבת מיותרת בדיון בבקשה למתן היתר להקמת תחנת דלק. באופן לא שיגרתי החליטה ועדת הערר בעצמה ליתן את ההיתר (בתנאים), במקום הוועדה המקומית.

חברות אורבנית יזמות בע"מ ואביחי סטולרו בע"מ (להלן: "העוררות"), הגישו לאישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה (להלן: "המשיבה") בקשה להיתר להקמת תחנת דלק ברח' הבריגדה היהודית בהרצליה. הבקשה הוגשה בהתאם לתוכנית המתאר הר/1591, (להלן: "התוכנית") - שאושרה למתן תוקף ע"י הוועדה המחוזית, שהיא תוכנית נקודתית החלה על המקום, ומטרתה העיקרית לשנות את ייעוד החלקה מאזור חקלאי לשטח לתחנת דלק.

המשיבה התנגדה לאישור התוכנית, ונקטה בכל ההליכים המשפטיים העומדים לרשותה כדי למנוע את אישורה. בכל ההליכים הללו יצאה המשיבה כשידה על התחתונה. כעת תלוי ועומד בביהמ"ש העליון ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים, שדחה את בקשתה לביטול החלטת הוועדה המחוזית.

משלא נתנה המשיבה החלטה בבקשת העוררות למתן ההיתר, הגישו הן ערר לוועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז ת"א, שדנה בה בהרכב: עו"ד ענת בירן (רקם) - יו"ר, והחברים: אדריכל חיים בן ארי, פנחס גולדשטיין ואלי הללי.

לטענת העוררות, המשיבה עושה כל שלאל ידה כדי למנוע את הקמת התחנה, ומשלא הצליחה למנוע את אישור התוכנית, משתמשת היא לרעה בסמכויותיה ומונעת מהעוררות, בתירוצים שונים, לקבל היתר בנייה. לטענתן, הוגשה הבקשה להיתר ביום 28.10.99, ומאז מושכת אותן המשיבה ב"לך ושוב", ונמנעת, שלא כדין, מלהביא את הבקשה לדיון.

לטענת המשיבה, אין היא נוקטת בסחבת כלפי העוררות, אלא נוהגת בבקשתן כבכל בקשה אחרת המוגשת לאישורה. לטענתה, הבקשה הוגשה מלכתחילה ללא כל המיסמכים הדרושים, ובשלב מסוים נדרשו העוררות לתקנה ולהתאימה להוראות התוכנית. על כן, אין למנות את 3 החודשים הנתונים למשיבה למתן החלטה, מיום הגשת הבקשה לראשונה, אלא מיום 3.2.00, שהוא התאריך בו הוגשו למשיבה, הוועדה המקומית הרצליה, כל המיסמכים הדרושים ותוקנו כל הליקויים שהיו בבקשה המקורית.

ועדת הערר דוחה מכל וכל את עמדת המשיבה והפרשנות המוצעת על ידה לתהליך הטיפול בבקשה להיתר. השתלשלות העניינים מוכיחה, כי אכן השתמשה המשיבה בכוח שבידיה על מנת להימנע מדיון לגופו של עניין בבקשה, ללא טעם סביר. הרושם הנוצר הוא, כי לאחר שלא הצליחה המשיבה למנוע את אישור התכנית "דה יורה", מנסה היא בכל כוחה למנוע את מתן ההיתר ובניית התחנה "דה פקטו", אולי מתוך תקווה, שבינתיים יידון ערעורה ויתקבל ע"י בית המשפט העליון.

על פי הוראות החוק והפסיקה, אין ועדה מקומית מוסמכת לסרב לבקשה להיתר התואמת לתוכנית תקפה. מאידך, המציאות היא, כי ביכולתה של כל ועדה מקומית לנקוט סחבת מכוונת בכל מקרה של בקשה שאינה תואמת את רצונותיה ומדיניותה, כאשר תמיד ניתן למצוא פגם או ליקוי טכני או פורמלי, שיהווה עילה למשך הטיפול בבקשה. כך יכולה ועדה מקומית להשיג את מבוקשה ולדחות עד אין קץ הקמתו של מבנה, וזאת מבלי להידרש לקבלת החלטה מפורשת, בלתי חוקית, לסרב לבקשה.

על מנת להגביל את משך הזמן בו רשאית ועדה מקומית לטפל בבקשה, ולמנוע, בין היתר, שימוש לרעה בתהליך הבדיקה, קבע המחוקק בסעיף 157 לחוק התכנון והבנייה (להלן: "החוק"), כי אם לא החליטה רשות הרישוי או הוועדה המקומית בבקשה להיתר בנייה תוך 3 חודשים מיום הגשת הבקשה, יראו זאת כסירוב לתת היתר, ורשאי המבקש להגיש את בקשתו לוועדת הערר.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים, קובעת ועדת הערער, היא בשאלה: מהו המועד הקובע ממנו מתחילה תקופת שלושת החדשים שבסופה על המשיבה לתת החלטה בבקשה להיתר.

אין מחלוקת, כי אישור בקשה ניתן כדבר שבשיגרה "בתנאים", ורק לאחר ביצועם של כל התנאים הקבועים בהחלטה, זכאי מבקש ההיתר לקבלו. כך גם עולה מהוראת סעיף 145 (ד) לחוק.

כמו כן, אין מחלוקת, כי לא ניתן למלא תנאים מסוימים (כגון אישורי רשויות שונות) עד אשר ניתנת החלטה ע"י המשיבה לאשר את הבקשה.

לטענת העוררות, כל הדרישות שהועלו ע"י המשיבה הן דרישות שמקומן בהחלטה לתת היתר, וניתן לקבען כתנאים למתן ההיתר, בגוף ההחלטה.

המשיבה מצידה טענה, כי התיקונים וההשלמות שנדרשו מהעוררות מאז הגשת הבקשה, היו כה מהותיים, עד כי לא ניתן היה להביאה לדיון כלל לפני ביצועם במלואם. דרישות הסף, שבהעדרן לא ניתן לדון בבקשה להיתר, קבועות בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970. תקנה 1 א' קובעת חובה להגיש מפת נכס ערוכה ע"י מודד. מפה זו הוגשה ביום 17.10.00.

על פי תקנה 2, על בקשה להיתר להיות חתומה, בין היתר, ע"י בעל זכות בנכס, כמפורט בתקנה 2 ב'. ביום 1.11.99 נדרשו העוררות להמציא הוכחה לזכותן בנכס, וביום 2.11.99 הומצאו אישורים אלה לידי המשיבה.

כל יתר המסמכים והתיקונים, שנדרשו ע"י המשיבה, אינם מופיעים בתקנות ככאלה, שבהעדרם לא ניתן לקבל את ההיתר. הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ המשיבה, כי רק ביום בו מולאו כל הדרישות ובוצעו כל התיקונים מתחילה תקופת שלושת החודשים לדיון בוועדה, היא פרשנות לא הגיונית, העומדת בסתירה מוחלטת למטרת החוק, אינה מתיישבת עם הוראותיו ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות מינהל תקין.

אילו היתה בקשה להיתר נחשבת כמוגשת רק במועד בו הושלמו כל הדרישות והתנאים שהוטלו ע"י המשיבה, מדוע היה צורך במתן ארכה של שלושה חודשים נוספים על מנת להביאה לדיון? הדעת נותנת, כי בשעה שבקשה להיתר עומדת בכל הדרישות, ניתן וראוי לדון בה לאלתר, ואין לדחות את הדיון בה לשלושה חודשים נוספים.

נראה, קובעת ועדת הערר, כי כוונת המחוקק היתה לאפשר לוועדה מקומית לדרוש מסמכים ותיקונים שונים בבקשה, שיבוצעו במהלך שלושה חודשים מהגשת הבקשה. בוצעו הדרישות באופן שניתן לאשר את הבקשה - תובא הבקשה לדיון ותאושר. לא בוצעו הדרישות - תובא הבקשה לדיון ותידחה, או תותנה במילוי תנאים ודרישות לפי העניין.

לאור האמור לעיל, מקבלת ועדת הערר את טענת העוררות, כי בשום אופן לא ניתן לראות את ה-2.2.00 בו נמסרו למשיבה תיקונים אחרונים לבקשה, כמועד הגשת בקשה חדשה. המועד ממנו התחילה תקופת שלושת החודשים הוא לכל המאוחר ה-17.11.99, בו חלפו 30 יום מאז הוגשה מפה מצבית. על כן היו העוררות זכאיות, כי לכל המאוחר ביום 17.2.00 תובא בקשתן לדיון, ומשלא נעשה כן, היו זכאיות להגיש ערר לפי סעיף 157 לחוק, בגין אי מתן החלטה.

יש לציין, כי הבקשה היתה אמורה להיות על סדר יומה של ועדת המשנה ביום 9.2.00, אך הוסרה מסדר היום לאור המלצת מהנדס העיר, עד להצגת כתב שיפוי עפ"י הוראות הוועדה המחוזית ורישום הערת אזהרה בהתאם לדרישת הוועדה המחוזית.

הסרת הבקשה מסדר היום בין העדרם של שני מיסמכים אלה היא, בלשון המעטה, בלתי סבירה: אין כל הוראת דין הקובעת, כי מיסמכים אלו מהווים תנאי לדיון בבקשה או יותר מכך - תנאי למתן היתר.

אף אם סברה המשיבה, כי יש צורך במיסמכים אלה לפני מתן היתר, ראוי היה כי תדון בבקשה לגופה, ובין יתר התנאים למתן היתר תקבע גם את המצאתם של מסמכים אלה.

ביום 17.2.00 דנה המשיבה בבקשה והחליטה "להוריד מסדר היום לבדיקת מיסמכים ע"י היועץ המשפטי".

באילו מיסמכים מדובר? מהו לוח הזמנים לבדיקה? מהן השאלות הטעונות בדיקה? מדוע לא נערכה הבדיקה לפני הדיון? והאם הצורך בבדיקה הועלה ע"י היועץ המשפטי עצמו? לכל אלה לא ניתנו תשובות.

החלטה זו תומכת בגירסת העוררות, כי המשיבה עושה כל שלאל ידה כדי להימנע מדיון לגופו של עניין בבקשה להיתר.

ועדת הערר התלבטה בשאלה, האם, בשל סמיכות הזמנים בין הדיון בערר (ביום 20.3.00) לבין הדיון הקבוע אצל המשיבה (ביום 22.3.00), יש לעכב את מתן החלטה בערר ולאפשר למשיבה לדון בעצמה בבקשה.

אולם, לאחר שנשקלו נסיבות העניין, ולאור המסקנה כי העוררות הגישו את הערר בזכות, ומאחר ועל פי חוות הדעת המקצועית של המשיבה ניתן לאשר את הבקשה בתנאים, ומאחר ועל פי סעיף 157 חייבת ועדת הערר ליתן החלטתה בערר תוך 30 יום מקבלת הערר, וכדי לא לגרום לעיכובים נוספים במתן ההחלטה - מחליטה ועדת הערר לקבל את הערר ולאשר את הבקשה להיתר, בכפוף למילוי תנאים מסוימים שעיקרם מפורטים בתגובת המשיבה ובשינויים קלים.

התוצאה הסופית: הערר התקבל.

ערר מס' הר/5070/00.

ועדת הערר לתכנון ובנייה - מחוז ת"א.

הרכב הוועדה: עו"ד ענת בירן - יו"ר, חיים בן ארי, פנחס גולדשטיין ואלי הללי.

בשם העוררות: עו"ד פרוכטמן.

בשם המשיבה: עו"ד הר זהב.« עו"ד רמי שר-ישראל « תרגילי "לך ושוב" בוועדה המקומית « בהחלטה נחרצת של ועדת ערר במחוז ת"א נמתחת ביקורת חריפה על הוועדה המקומית הרצליה, על סחבת מכוונת ומיותרת במתן היתר בנייה, תוך שימוש בטריקים טכניים ובירוקרטיי