בנייה בלתי חוקית: קנס מפה וקנס משם

ביהמ"ש יוצק תוכן בהוראות הסעיף וקובע, בסופו של דבר, כי לביהמ"ש שיקול דעת באשר לסכום הקנס שיוטל. ביהמ"ש אף דוחה את הטענה המקדמית, שלפיה משהוטל על הנאשם קנס בהליך הפלילי, אין לתובעו שוב לתשלום קנס בהליך אזרחי.

אמנון אלון (להלן: "הנתבע") הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בבניית חלק ממבנה (מרתף) תוך סטייה מהיתר בנייה.

על יסוד הרשעה זו הגישה נגדו מדינת ישראל (להלן: "התובעת") תביעה אזרחית לתשלום קנס בהתאם להוראות סעיף 219 (ב) לחוק התכנון והבנייה (להלן: "החוק"), על סך 505,000 ש'. התביעה נדונה בפני השופט מאיר שנהב. בכתב ההגנה טען הנתבע טענות מקדמיות שונות למען דחיית התביעה על הסף. בין השאר, טען הנתבע, כי משהוטל עליו קנס בהליך פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, אין לתובעת עילה להטלת קנס נוסף עפ"י סעיף 219 (ב) לחוק.

השופט גורפינקל, אשר דן תחילה בתובענה, החליט להכריע כבר בשלב ראשוני בטענותיו המקדמיות של הנתבע.

לאחר הגשת סיכומים בכתב דחה השופט גורפינקל את טענותיו המקדמיות של הנתבע ולא קיבל את פרשנותו לסעיף 219 (ב) לחוק.

הנתבע עתר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת השופט גורפינקל. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מפי השופט גבריאל קלינג, דחה את הבקשה וקבע, כי לשונו של סעיף 219 (ב) אינה משתמעת לשתי פנים, ולפיכך מאפשרת היא את התביעה הנפרדת של התובעת.

לאחר כל אלה, דן השופט שנהב בתובענה גופה. לביהמ"ש הוגשו שתי חוות דעת מאת שמאים מטעם בעלי הדין:

א. אלי תומר, שמאי מטעם התובעת, קבע בחוות דעתו, כי שווייה של כל הדירה שבנה הנתבע (50 מ"ר) הוא 72,150 דולר.

בועז ברזילי, שמאי מטעם הנתבע, סקר בחוות דעתו את הגישות השונות לאומדן כפל שווי המבנה עפ"י סעיף 219 (ב) לחוק ואת שתי החלופות לחישובו: האחת, כי שווי "התועלת הכלכלית" של הנתבע בגין תוספת הבנייה ללא היתר, לאחר ניכוי עלויות הבנייה, מגיע לכדי 4,500 דולר; והאחרת, כי שווייה של התוספת, ללא ניכוי עלויות הבנייה בגינה הוא 22,000 דולר.

נוכח הפער בין קביעות המומחים דלעיל, מינה ביהמ"ש את השמאי ירון ספקטור למומחה מטעם ביהמ"ש, ובחוות דעתו התייחס המומחה לקביעות השמאים מטעם בעלי הדין ופירט את אומדנו ותחשיביו ביחס לכל גישה.

סעיף 219 (ב) לחוק מאפשר לתובעת לתבוע מהנתבע "סכומים בשיעורים האמורים בפסקאות (1) ו-(2) לסעיף קטן (א)".

פסקאות אלה קובעות כדלקמן:

סעיף 219 (א): (2) "בעבירה בקשר לבנייה בסטייה מהיתר או מתוכנית או בניגוד להוראה אחרת מכוח חוק זה - כפל ההפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתוכנית או להוראה אחרת".

כיוון שהנתבע הואשם והורשע בבניית חלק ממבנה תוך סטייה מהיתר בנייה, עולה כי התובעת זכאית לתבוע את הנתבע רק בגין הסכומים הקבועים בסעיף 219(א)(2): "כפל ההפרש בין שוויו של המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר", שכן סעיף זה הוא הסעיף היחידי הרלוונטי למקרה הנדון.

נוכח האמור, קובע השופט שנהב, ברור כי ניתן לקנוס את הנתבע רק בגין סטייתו מתנאי היתר הבנייה ובניית תוספת מרתף בשטח של 30 מ"ר, כאשר חיובו המרבי הוא "כפל ההפרש בין שוויו של המבנה כפי שהוקם לשוויו ללא התוספת הנוגדת להיתר".

השופט שנהב דוחה את טענות הנתבע, שיש לאפשר לו לנכות משווי המבנה או הקנס שיוטל את הקנסות שהוטלו עליו בהליכים קודמים. טענה זו מגוחכת וחסרת בסיס, וקבלתה הייתה מעניקה לנאשם, אשר הפר חוק, התחשבות אשר אינו זכאי לה. בנוסף, טענה זו אינה תואמת את לשונו הברורה של סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, הקובע מפורשות כי בית המשפט רשאי להטיל על הנאשם קנס בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו.

גם טענתו האחרת של הנתבע, שיש לנכות משווי המבנה את עלויות הבנייה שהוצאו לשם בנייתו, דינה להידחות.

טענה זו אינה מתיישבת עם לשון החוק והופכת את הנתבע, אשר הואשם והורשע בהליך פלילי, לשותף כלכלי יחד עם התובעת.

לפיכך, קובע השופט שנהב, זכאית התובעת לתבוע מאת הנתבע את כפל הפרשי השווי, ללא ניכוי עלויות הבנייה או הקנסות שהוטלו על הנתבע בהליכים קודמים.

עם זאת, קובע השופט שנהב, יש ממש בטענות הנתבע באשר לשיקול הדעת שיש לבית המשפט להפחתת שיעור הקנס שיוטל, ללא קשר לשומת שווייה של תוספת הבנייה החורגת מההיתר.

לאחר שביהמ"ש בוחן את חוות הדעת שלפניו, הוא קובע, שיש ליתן משקל רב ומכריע לקביעותיו של ספקטור ירון, השמאי אשר מונה על ידי בית המשפט.

בית המשפט מחליט לאמץ את קביעותיו בחלופה ב' בחוות דעתו, שעל פיה ההפרש בין שווי הדירה שהוקמה בפועל (72,000 דולר) לבין שווייה אילו הוקמה עפ"י התוכנית וההיתר (40,300 דולר) - מסתכם ב-31,700 דולר, ומכפלתו מביאה לסכום 63,400 דולר.

נוכח עמדת התובעת בסיכומיה, המוכנה להסתפק בחלוקה נוחה יותר לנתבע, לאחר הפעלת אותו שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, ובהתחשב בנתוניו של המקרה הנדון, מחליט בית המשפט להטיל על הנתבע קנס בסכום כולל ועגול של 150,000 שקל, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל בצירוף מע"מ.

התוצאה הסופית: התובענה מתקבלת.

ת.א. 7060/97 בימ"ש השלום בהרצליה.

השופט שנהב מאיר.

בשם התובעת: עו"ד אהרון בונה