רשויות מקומיות : מצג שווא רשלני

רשות רישוי המוסרת מידע רשלני, כולל מידע בעל-פה, אחראית לנזקיו של ניזוק, המסתמך על המידע

התובעת, חברה העוסקת בייצור חומרי גלם, החליטה להקים מפעל חדש ולצורך זה נפגשה עם נציגי המועצה האזורית משגב. במהלך הפגישה נמסר לתובעת מידע ליזם, הכולל הוראות והנחיות לגבי ההליכים שעל יזם לעבור על מנת להקים את המיזם המבוקש, וכן תכנית תב"ע החלה על האזור.

התובעת החלה בהליכים להקמת המפעל, שכללו, בין היתר, פנייה להקצאת קרקע והזמנת חוות דעת הנדסית. ראש המועצה האזורית המליץ למשרד תמ"ס לפטור את התובעת ממיכרז להקצאת הקרקע וועדת האיתורים של משרד התמ"ס איתרה שטח מתאים. התובעת שילמה הוצאות פיתוח בסך 786,181 ש'.

תוכנית שינויים הופקדה וברוב פאר נערך טקס הנחת אבן פינה למפעל החדש.

בשלב זה קמה התנגדות ציבורית להקמת המפעל ונציגי המועצה האזורית החלו בסידרת בדיקות נוספות, כשהתובעת משתפת בהן פעולה. סופם של הליכים, הוועדה המקומית לתכנון ובניה משגב דחתה את הבקשה להיתר בניה, מחמת אי התאמתה לתוכניות שינויים שבתוקף, ונמצא שהמפעל לא הוקם.

התובעת הגישה תביעה, בגין נזקיה, כנגד המועצה האזורית ונציגיה, ובכללם הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ראש המועצה, מהנדס המועצה, חברה שהועסקה ע"י המועצה האזורית לקידום ולפיתוח האזור (להלן "החברה") ומנהלה של אותה חברה. התובעת טענה לנזקים בסכום העולה כדי כשלושה מיליון ש'.

שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, גדעון גינת, קיבל את התביעה בעיקרה, כנגד הנתבעים דלעיל, להוציא מתוכם את ראש המועצה האזורית, ותוך קיזוז אשמה התורם של התובעת.

עוולת מצג השווא הרשלני (סעיף 24 לפקודת הנזיקין) מורכבת מחמישה יסודות והיא יונקת את חיותה מעוולת הרשלנות (סעיפים 34-35).

בפס"ד אילנקו (פ"ד מ"ב(1), 190) נקבע שרשות ציבורית, באמצעות עובדיה, חבה לאזרח הפונה אליה בבקשה לספק לו אינפורמציה המצויה בידיעתה ובשליטתה, חובת זהירות. מכוחה של חובה זו יש לנהוג זהירות סבירה באספקת האינפורמציה המבוקשת ולמסור מידע מהימן ומדוייק. האזרח הפונה רשאי לסמוך ולפעול עפ"י המידע המסופק לו.

המועצה האזורית והוועדה המקומית לא חלקו על הקביעות המצויות בפס"ד אילנקו, אלא שלטענתם הלכה זו מתייחסת לחובותיה של רשות שמסרה בפועל מידע. לטענתם, בתביעה הנדונה לא היתה פנייה מקדימה של התובעת לקבלת מידע תכנוני. בית המשפט דחה טענה זו לגופה.

כעולה מפס"ד רוטברד (מ"ד מ"ה(4), 102), אכן קיימת הבחנה בין רשות מקומית לבין ועדה מקומית לתכנון ובניה של הרשות. יחד עם זאת, שני גופים משפטיים אלו, שהינם גופים משפטיים נפרדים, עלולים לחוב בגין אותו מעשה נזיקין, ובלבד שקיים ביניהם קשר משפטי הרלוונטי לעניין אחריות זו.

נתבע מס' 5 שימש כמהנדס הן של המועצה האזורית והן של הוועדה המקומית. במסגרת עבודתו לא תמיד ניתן לדעת באיזה "כובע" הוא נכח ותיפקד באותן פגישות שקויימו עם התובעת. בפגישות אלו הוא העיר הערות תכנוניות וקשה להניח כי דעתו של מי שנושא בתפקידים כה בכירים תהא בלתי נחשבת בנושאים הרלוונטיים לתחומים שעליהם הוא מופקד.

נתבע מס' 5 נכח בישיבה, שאליה הביאה התובעת את תוכניות מפעלה, כדי לבחון אם הן בשלות להגשה לוועדה המקומית, לצורך קבלת היתר בנייה. הוא מצא לנכון להעיר הערות, מבלי שיבחין שאותן תוכניות אינן ערוכות בהתאם לתוכנית השינויים שהופקדה. גרוע מזה, הוא נתן יד לכך שפרט מסויים (גובה המפעל) נגד את תוכנית השינויים. הוא נתן לתובעת להניח שאנשים ברי סמכא בדקו את התוכניות שהוגשו מטעמה.

בכך התרשל נתבע מס' 5 במסירת מידע בלתי אמין ובלתי מהימן. המועצה האזורית והוועדה המקומית נושאות באחריות בגין מעשיו. התובעת הסתמכה על מידע זה, והוציאה בגינו כספים להקמת המפעל, והסתמכותה היתה סבירה בנסיבות העניין.

הנתבעים טענו, שמכוח סעיפים 119א', 145(א1), ו- 158ט"ז לחוק התכנון והבניה, והתקנות מכוחו, על מבקש מידע להגיש בקשה בכתב דווקא, שבילתה אין לו אלא להלין על עצמו.

השופט דחה טענה זו: "אין בהוראות חוק אלה כדי לתת חסינות לרשות הרישוי המקומית כנגד האחריות הנזיקית בגין מסירת מידע רשלני בעל פה".

גם החברה ומנהלה נושאים באחריות לנזקי התובעת. הם הטעו את התובעת, בכך שגרמו לה להאמין שבדיקת התוכנית הושלמה, מבלי להודיע לה על קיומה של תוכנית השינויים שהופקדה. למרות שנתבעים אלו אינם חלק מרשויות התכנון, הם חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, משום שהציגו עצמם כברי-סמכא בענייני תכנון והתיימרו בהתנהגותם לשוות לעצמם מיומנות של רשות תכנון.

מאידך, לא הוכח שראש המועצה האזורית הציג מצג כלשהו בנוגע למצב התכנוני של האזור, או שהתובעת פנתה אליו בבקשה למידע כזה. תפקידו בכל הפרשה, כנבחר ציבור, היה לקדם בברכה כל מי שחפץ להקים מפעל באזור. הוא איננו איש מקצוע שנדרש לדעת את הפרטים הטכניים והתכנוניים הרבים הכרוכים בהקמת מפעל.

בית המשפט זקף לחובתה של התובעת אשם תורם בשיעור של 50% מהנזקים, שכן בזהירות סבירה היה עולה בידיה לגלות את תוכנית השינויים שהופקדה, לפעול בזהירות ולמנוע את נזקיה.

(ת"א מחוזי נצרת 506/96 תעשיות אלקטרוכימיות נ. המועצה האזורית משגב ואח', פס"ד מיום 31.10.00. בשם התובעת עו"ד ד. מלכוב (משרד ש. פרידמן ושות'), בשם הנתבעים עו"ד צביקה כוחן, עודד מצקין, עירית גל ויצחק שפרבר)