ביטול כתב אישום בגין אפליה

כנגד א.א.ד. שירותי כוח אדם וגרינברג דוד (להלן: "הנאשמים") הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה, ובו הם הואשמו בשימוש במקרקעין ובמבנה שבהם בלא היתר, בכך שבתאריכים 2.05.99 ו-6.06.99, בעת ביקור מפקח הבנייה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים (להלן: "הוועדה") במקרקעין הידועים כגוש 8018 חלקה 74 בישוב אבן יהודה (להלן: "הנכס"), נכס המצוי בשטח ומרחב תכנון הוועדה, נמצא כי הנאשמים משתמשים שימוש חורג בחלק ממבנה המיועד למגורים כמשרדים, וזאת בניגוד לתוכנית בניין החלה על המקום וללא היתר בנייה כנדרש על פי חוק (להלן: "המבנה").

הדיון נערך בפני השופטת א. טלמור. במסגרת טענה מקדמית ביקשו הנאשמים לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. עיקר טענות הנאשמים היו כדלקמן:

הנכס נשוא כתב האישום הינו בית מועצת הפועלים, והוא משמש מזה כ-50 שנה למטרת משרדים. הנכס כלל לא מותאם למטרת מגורים. ההסתדרות, שהינה בעלת הנכס, גם השתמשה בפועל בנכס למטרת משרדים (משרדי מועצת הפועלים) בתאריכים נשוא כתב האישום, ולמרות זאת לא הוגש נגדה כתב אישום.

הנאשמים שכרו את הנכס מבעלת הנכס שהיא ההסתדרות, כאשר כנגד בעלת הנכס (מועצת פועלי אבן יהודה בענייננו) לא הוגש כתב אישום, אף שסעיף 208 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק") קובע, כי בגין עבירה על פי סעיף 204 לחוק ניתן להאשים גם את בעל המקרקעין. בחוזה השכירות חויבו השוכרים ע"י ההסתדרות להשתמש בנכס למטרת משרדים.

הרשות המקומית, היא המועצה המקומית אבן יהודה, שוכרת אף היא חלק מהנכס מההסתדרות, ומשתמשת בפועל בנכס למטרת משרדים.

המאשימה טענה, כי במועדים הנקובים בכתב האישום, בהם ביקר הפקח מטעם הוועדה בנכס, הנאשמים בלבד השתמשו בנכס ללא היתר תוך עשיית שימוש חורג בו. במועד הגשת כתב האישום, 14.12.99, לא היה מצוי במחלקת הגביה של המועצה המקומית אבן יהודה חוזה השכירות שבין הנאשמים לבעלים - היא ההסתדרות (מועצת פועלי אבן יהודה).

המועצה המקומית אבן יהודה שכרה את חלקו של הנכס נשוא הדיון רק ב-01.06.00, דהיינו, כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום כנגד הנאשמים. ולגופו של עניין, אין מעשה עבירה שנעשה על ידי צד ג' - ולו גם המועצה המקומית אבן יהודה - "מכשיר" את אותו המעשה בדיוק שנעשה ע"י הנאשמים.

סעיף 208 לחוק מאפשר למאשימה להעמיד לדין בגין עבירות בנייה ללא היתר את אחד האחראים. הנאשמים משתמשים בנכס כמשרדים, שימוש החורג מייעוד הת.ב.ע החלה על המקום (מגורים), ולכן כדין הוגש כתב האישום נגדם. בנסיבות אלו, כך הוסיפה המאשימה, גובר האינטרס הציבורי על אינטרס הפרט. לא היתה כל התנהגות בלתי נסבלת מצד הרשות, אשר שיקוליה היו ללא משוא פנים, ומשכך הדבר, יש לדחות טענות הנאשמים לביטול כתב האישום מחמת הצדק.

לא אחת נפסק - קובעת השופטת טלמור - כי לבית המשפט סמכות טבועה לביטול כתב אישום אם מצא כי הגשת כתב האישום הייתה בלתי צודקת בעליל.

בפרשת הבנקאים קבע השופט דב לוין את העקרונות לבחינת טענה זו, כשהמבחן שהציב הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות. לענייננו יפים דבריו הבאים: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק", נשענה על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שביהמ"ש רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה... חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אין אפשר להרשיע אדם, כי מי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".

על בית המשפט לבחון אם המקרה שבו הוא דן ראוי לסעד מן הצדק, עליו לבחון אם הוא נוכח לדעת, שאין באפשרותו להעניק לנאשמים משפט הוגן או שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות.

ומן הכלל אל הפרט. כתב האישום הנדון מגלה על פניו אפליה, שיש בה משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שביהמ"ש רואה אותו, לאור הודאתה של התביעה לפיה הרשות עצמה, בתחומה מצוי הנכס נשוא הדיון, דהיינו המועצה המקומית אבן יהודה, עושה שימוש חורג בחלק מהנכס עצמו, דהיינו משתמשת היא, כנאשמים עצמם, באותו נכס עצמו המיועד למגורים כמשרדים, וזאת בניגוד לתוכנית בניין החלה על המקום וללא היתר כנדרש בחוק, כששימוש זה נעשה עד עצם היום הזה.

טענת המאשימה, לפיה המועצה המקומית אבן יהודה שכרה את חלק מהנכס חצי שנה לאחר הגשת כתב אישום זה - אין בה כדי להועיל לה. שכן, עובדתית, עושה המועצה המקומית אבן יהודה, שהיא הרשות המקומית, שימוש חורג בנכס, אותו נכס עצמו שהנאשמים עושים בו שימוש, וזאת עד עצם היום הזה, כשבפועל לא הוגש נגדה כתב אישום, אף שהדבר בידיעת התביעה מזה תקופה ארוכה וממושכת, ועל אף שהנאשמים העמידו התביעה בהתכתבות ובשיח על עובדות אלו זה מכבר.

לא זו אף זו - המועצה המקומית אבן יהודה שכרה את הנכס מההסתדרות, בעלת הנכס, למטרת משרדים, ובפועל משתמשת בהם למטרה זו. חוזה השכירות בין ההסתדרות (בעלת הנכס) לרשות (המועצה המקומית אבן יהודה) הינו ל-5 שנים עם אופציה ל-4 שנים נוספות.

כן הוברר, כי הנכס משמש למשרדים כ-50 שנה, אינו מותאם למטרת מגורים, וכזה שימושו כל העת מבלי שהוגש כתב אישום כנגד ההסתדרות ו/או מועצת פועלי אבן יהודה ו/או כנגד הרשות המקומית - המועצה המקומית אבן יהודה, העושה כאמור שימוש בנכס כמשרדים עד היום.

בנסיבות אלה, מדובר למעשה בנאשמים ה"חורגים" באותה מידה כפי שחורגת הרשות המקומית עצמה, המועצה המקומית אבן יהודה, שבתחומה נמצא הנכס, וכפי שחורגת ההסתדרות (מועצת פועלי אבן יהודה), שהיא הבעלים של הנכס ומשכירת הנכס לרשות המקומית ולנאשמים, ונראה כי רק משום שמדובר ברשות מקומית, מועצה מקומית אבן יהודה ובהסתדרות (מועצת פועלי אבן יהודה), לא הוגש נגדן כתב אישום.

זוהי התנהגות בלתי נסבלת של הרשות הפוגעת בחוש הצדק, קובעת השופטת טלמור. השופטת טלמור מביאה מדבריו של השופט וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות (עמ' 21):

"רשות מקומית כפופה לחוק ככל אזרח ופעילותה תיעשה במסגרת החוק בלבד. רשות שמחובתה לעמוד על מילוי החוק על ידי האזרחים, צריכה קודם כל לשמש בעצמה דוגמא למילוי הוראות, החוק הואיל והחוק נועד שגם המדינה ורשויותיה ינהגו לפיו. אין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הינו מעל לחוק. זהו אחד העקרונות היסודיים של שלטון החוק".

לאחר שביהמ"ש שקל את איזון האינטרסים, ובהתחשב בהתנהגותה המפלה של הרשות, בהיותה כפופה לחוק ככל אזרח באופן שעליה לשמש בעצמה דוגמה למילוי הוראות החוק, הרי שבענייננו - קובעת השופטת טלמור - האינטרס של העמדת הנאשמים לדין נסוג מול אינטרס אחר והוא הבטחת התנהגות נאותה מצד הרשות. יש בהעמדת הנאשמים לדין במקרה הזה משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות.

התוצאה הסופית: כתב האישום בוטל.

ת.פ. 3346/99.

בית משפט השלום בנתניה.

השופטת א. טלמור.

בשם המאשימה: עו"ד מאור.

בשם הנאשמים: עו"ד ג. רווה ממשרד עו"ד מושקט.