"ניצול כוח השררה והתעמרות באזרח"

אחד התיקים המוזרים שהונחו על שולחן ועדת הערר לתכנון ולבנייה במחוז תל אביב, נסב בעניינה של שרון דואק, תושבת רמת השרון, אשר הגישה בקשה להיתר בנייה התואמת לחוק ולתב"ע, אך לא היה בכך די כדי לרצות את הוועדה המקומית רמת השרון. חברי ועדת הערר, בראשות עו"ד ענת בירן, פתחו החלטתם במילים אלו: "בפנינו ערר על החלטה תמוהה של המשיבה (הוועדה המקומית רמה"ש - ר.פ.) מיום 16.7.00, בה הוחלט 'לשוב ולדון לאחר שהבקשה תוחתם ע"י כל החוכרים'..."

לגברת דואק אדמת מושע, מקרקעין בבעלות משותפת, אותה ירשה מאביה. משך 20 שנה היתה בנויה במקרקעין סככה, עשויה בחלקה מבלוקים ובטון, אשר שימשה בעבר למשתלה, ובשנים האחרונות גם לממכר פירות וירקות. הסככה נבנתה ללא היתר כדין, ובתאריך 18.1.00 הרסה הוועדה המקומית את הסככה, בהסתמך על צו סגירה שהוצא בהסכמתה של דואק שנתיים וחצי קודם לכן.

שטח החלקה המדוברת הוא 248 מ"ר, עם זכויות בנייה של 5%. התכלית, על פי תב"ע רש/210 א', היא בין היתר "סככות ומבנים לדיירי חקלאות". בהתאם לכך, הגישה דואק לוועדה המקומית, על פי המלצת הוועדה עצמה, בקשה להיתר לבניית מבנה חקלאי בשטח 12.5 מ"ר - שטח קטן בהרבה מהסככה שנהרסה. הוועדה המקומית דחתה את הבקשה, תוך הפניית דואק להחתמת כל בעלי המקרקעין.

החלטת הוועדה, המחייבת החתמת שאר בעלי החלקה על הבקשה להיתר בנייה - אינה חוקית, והיא עומדת בניגוד להוראת תקנה 2א' לתקנות התכנון והבנייה, הקובעת כי במקרקעין הרשומים במרשם המקרקעין, והינם בבעלות משותפת, די בחתימת אחד הבעלים או החוכרים. בהתאם לתקנה זו פסק כבר בעבר בג"ץ, כי די בחתימתו של אחד הבעלים.

למרות זאת, ואף על פי שבא כוחה של דואק, עו"ד גיל רווה, הסב תשומת לב הוועדה לעניין - החליטה הוועדה המקומית שלא ליתן את היתר הבנייה המבוקש, תוך הפנייתה להחתמת שאר הבעלים. זאת ועוד: לפני פחות משנה, נתנה אותה הוועדה היתר בנייה למבנה חקלאי בחלקה סמוכה לזו של דואק, ולא דרשה במקרה זה את החתמת כל הבעלים על הבקשה.

ועדת הערר קבעה, כי הבנייה המבוקשת תואמת להוראות התוכנית, ואינה כרוכה בהקלה. עוד קבעה בהחלטתה, כי "לא ברור לנו על מה ולמה זכו העוררים לקבלת 'יחס מיוחד' מהמשיבה, תוך קיפוח זכויותיהם הבסיסיות כי בקשתם תטופל בהליכים הברורים הקבועים בחוק. התנהגות המשיבה במקרה זה יוצרת רושם קשה ביותר של ניצול כוח השררה לרעה והתעמרות באזרח, תוך אילוצו להיגרר לגופי הערר לצורך שמירה על זכויותיו הבסיסיות ביותר".

ועדת הערר קבעה, כי הנסיבות החריגות של המקרה מצדיקות היענות לבקשה לחייב את הוועדה המקומית בהוצאות בסך 10,000 שקל בצירוף מע"מ, בשל התנהגות "המאופיינת בשרירות לב וביחס של איפה ואיפה, תוך נטילת זכויות מהאזרח, שאינו חייב להצטייד בעו"ד לצורך מימוש זכותו הבסיסית כי בקשתו להיתר תידון בהליכים הקבועים בחוק".

(ערר מס' רש/5342/00).