"לא נערך בירור של אמת"

פסק הדין מהשבוע שעבר של חשין, יצחק זמיר ודורית בייניש, בעתירה בעניין כפר אז"ר, מכה גלים ההולכים וגובהים, בדיוק ערב ההכרעות הגדולות בוועדת מילגרום ובכנסת על עתיד הקרקע החקלאית, ודווקא משום שהשופטים יוצאים מנקודת יסוד כל כך בסיסית ופשוטה: אדוני המושבניק, המדינה נתנה לך אדמה, מיכסת מים, מיכסות יצור, ומוכנה לתת לך גם פיצוי בגין הפשרת קרקע חקלאית. זה ניתן לך אך ורק בגלל היותך חבר באגודה שיתופית. אם כך, לפחות תתכבד ותקיים את החובות המוטלות עליך בתקנון האגודה ובחוק, ואנחנו מדברים על דברים מינימליים, כמו למשל, שמרכז חייך יהיה במושב, ושאולי אפילו תעסוק בחקלאות.

על פי החלטת בג"ץ, אם מושבניק אינו מקיים את חובות התקנון או החוק, יש אפשרות להוציא אותו מחברותו באגודה. זהו אותו היגיון, שלפיו, כפי שמופיע בחוזי החכירה, אם המושבניק הפסיק לעסוק בחקלאות - עליו להחזיר את האדמה למינהל.

מכיוון שבמושבים קיימת מעין זהות בין חברות באגודה השיתופית בע"מ לבין מגורים בישוב - מתעוררת בעיה חריפה: אם יש למושבניק נכסים הנובעים ישירות מזכותו להכלל בפנקס החברים של האגודה, האם סילוקו מפנקס החברים שוללת ממנו את הזיקה הקניינית לנכסים אלה? אם הוא לא זכאי להכלל בפנקס החברים של האגודה, האם הוא זכאי לתמורה מעיסקה הנעשית על נכסי האגודה, כמו למשל בהפשרת קרקע?

יש צדק גדול בכך, שפסק הדין ניתן דווקא בעניינו של מושב כפר אז"ר, השוכן בין תל השומר לאוניברסיטת בר אילן, מכביש גהה ומזרחה, על כמעט 2,000 דונם חקלאיים נחשקים בלב איזור המרכז. אם יש מושב שבו כל אחת מהבעיות במושבים הקצינה למקסימום - זהו כפר אז"ר, כפי שנחשף בסידרת כתבות ב"גלובס" בשנה האחרונה.

זה התחיל לפני 13 שנים, כשאיש לא חלם על המיליונים בקרקע החקלאית. במסגרת הפקעות קרקע עבור מחלף אלוף שדה, התמזל מזלם של 3 מהאנשים החזקים במושב - חיים רזניק, אלי אלתר וזאב וולפין - ומע"צ הפקיע שטחים מהנחלות שלהם לצורך בניית המחלף.

למה התמזל מזלם? כי כבר באותה תקופה, הרוב המכריע של 76 בעלי הנחלות בכפר אז"ר כבר לא היו חקלאים; הנחלות לא היו מוסדרות והיתה בהן בעלות מפוצלת בניגוד לחוק; חלק מבעלי הנחלות עברו לעיר או לחו"ל; רוב החברים התחילו את השימוש החריג בקרקע ובמבנים, מאולמות שמחות ועד מחסנים ומשרדים - בניגוד לחוק, באופן שמבקר המדינה בדו"ח האחרון והיועץ המשפטי מעל כל במה, מכנים "מכת מדינה"; 38 מתוך 76 בעלי הנחלות סבלו מבעיות תקנוניות ואי תקינות ברישום הנחלות. בעיות כאלה קיימות בכל המושבים, אבל לא בהיקף כל כך גבוה כמו בכפר אז"ר.

עבור רזניק ושות' נפגעי ההפקעה, סכום של 40 אלף דולר עבור 8 דונם מופקעים, לפני 12 שנים, היה חגיגה של ממש.

המושב הוא תערובת - אולי בלתי אפשרית מעצם ההגדרה - של מסגרת קואופרטיבית עם זכויות אישיות. אם כך, מה עושים עם כספי הפיצויים?

בשאלה הזו נולדה תהום המחלוקת. ישראל נוימן ודבורה לוטן, קבוצת המיעוט בכפר אז"ר, שהם העותרים לבג"ץ בפרשה זו באמצעות עו"ד אביחי ורדי, טענו כך: חברי המושב צריכים להתחלק בטוב וברע, בפרופורציה של 1 ל-76. כלומר, להכניס את הכסף לקופה הכללית, וכנגד זה לחלק מחדש את האדמה, על מנת לשמור על גודל שווה של כל נחלה. אבל רזניק ושות' הודיעו: זהו פיצוי אישי בגין זכויות אישיות. הם לקחו את הכסף.

רזניק ושות' לא הסתפקו בפיצוי האישי, אלא הגישו גם תביעה לפיצוי אישי נוסף בגין פגיעה מתוכנית לפי סעיף 197, שנדונה בפני השופט גבריאל קלינג. התביעה נדחתה, והשופט קלינג, די בחריפות, העיר לרזניק, שלמעשה זכותו בנחלה "זורה בערפל" (בגלל פיצול הנחלה). קלינג היה מעין הקדמה לבג"ץ הנוכחי.

עברו כמה שנים מתחילת פרשת ההפקעה, ולפתע עלתה על הפרק האופציה של הפשרת קרקע חקלאית, וערכי הקרקע בכפר אז"ר זינקו לשמים. היה ברור שמשהו גדול יקרה על אדמות כפר אז"ר, ופתאום הסתבר לרזניק ושות', ש-40 אלף הדולר עבור 8 דונם מופקעים זה בוטנים לעומת השווי של אותם 8 דונם ב-95'.

רשם האגודות השיתופיות, אורי זליגמן, במקום להכנס לעובי הקורה ולקבל החלטות בשאלה החשובה ביותר העומדת על הפרק במושבים, טיפל בבעיה בדרכו שלו: הוא מינה את רזניק-אלתר-וולפין כוועד ממונה מטעמו, ועד עצם היום הזה הם שולטים באגודה, ללא שנערכו בחירות דמוקרטיות.

הוועד האבסולוטי החל לגלגל תוכנית ענק של הפשרה: 300 אלף מ"ר במגדלי משרדים; 1,200 דירות פאר; 137 וילות; מרכז לוגיסטי לקו-אופ; בית אבות; מרכז פארה-רפואי צמוד לתל-השומר. השווי של הפרוייקטים הללו לכל אחד מבעלי הנחלות בכפר אז"ר מוערך בכ-2.5 מיליון דולר נטו, זאת, כמובן, אם כל אחד תורם חלק שווה ומקבל חלק שווה.

בעיה: שלושת חברי הוועד האלה כבר מחזיקים פחות אדמה בגלל ההפקעה במחלף, ויש להם הרבה פחות לתרום. כאן ביצעו רזניק ושות' מהפך אידיאולוגי והודיעו: אם התוכניות יתממשו, אנחנו מוכנים להחזיר לקופה את כספי הפיצויים מהמחלף, וכולנו נתחלק באופן שוויוני בתמורות מהפרוייקטים. במושב פרצה מהומה.

על מנת לחזק את מעמדם, הפעילו רזניק ושות' לחצים גדולים כדי שבתוכנית הפיתוח תיכלל גם הקרקע שהופקעה כבר מזמן במחלף. כלומר, למרות ששטח המחלף כבר נגרע לפני 10 שנים, התחילה להתגלגל קומבינה תכנונית, שמטרתה היתה להראות את שטח המחלף כאילו הוא חלק אינטגרלי בתוכנית הגדולה של כפר אז"ר. מבחינה תכנונית זהו עיוות חמור (על רקע התכנון בכפר אז"ר הוחלט לסיים את תפקידו של מתכנן מחוז ת"א יוסי פרחי, שהוא אחד מקורבנות פרשת כפר אז"ר).

בנוסף לטריק התכנוני של הכללת המחלף בתוכנית החדשה, כך טענה קבוצת המיעוט, התוכניות שהריצו רזניק ושות' נראו להם כאילו נתפרו על פי הנוחיות של האנשים החזקים והמקורבים בכפר. בכך הם נגעו בבעיה כללית כאובה, שוועדות התכנון נתקלות בהן כשהמושבניקים נכנסים לחדר: תכנון סובייקטיבי.

כאן התקוממה קבוצת המיעוט של נוימן-לוטן. לא יכול להיות, הם אמרו, שאנשים שלא חיים כאן בכלל ושהזכויות שלהם בנחלה אינן מוסדרות, יקבלו כסף מהמדינה בגין הפשרת הקרקע. הם דרשו מרשם האגודות זליגמן לעשות סדר בפנקס החברים של האגודה. במקביל, הם גם התריעו על התוכניות בפני מינהל מקרקעי ישראל, באמצעות פרקליטיהם דאז, עורכי הדין גלעד שר ואבי דרכסלר.

רשם האגודות זליגמן מינה את החתולים לבדוק את הרכב השמנת. רזניק-אלתר-וולפין הם שהתמנו מטעם הרשם כ"ועדת חקירה", לבדוק ולעדכן את פנקס החברים. 38 מתוך 76 בעלי הנחלות עמדו בסכנה. ל"ועדת החקירה" בהרכב רזניק ושות', בכובע השני שלה כוועד ממונה, חשוב להשיג שליטה ומשמעת של החברים הפרובלמטיים, כי בכובע השלישי שלהם, כסתם בעלי עניין בהפשרת הקרקע, הם גם רוצים לקבל חלק "שוויוני" בתמורות הכספיות מתוכניות הענק.

התוצאה היתה, ש"ועדת החקירה" חזרה לרשם האגודות והודיעה לו, שפנקס החברים של אגודת כפר אז"ר הוא תקין לחלוטין, משום שגם מי שלא חי במושב הבטיח ל"ועדת החקירה" כי "יש בדעתו לשוב ולהתיישב במושב". חצי מחברי המושב, אלה עם "בעיית מגורים" או פיצול נחלה, נרגעו ואמרו הרבה תודה ל"חוקרים".

רשם האגודות אורי זליגמן תמך ב"ועדת החקירה" שלו ובמסקנותיה. על כך קיבל מבג"ץ נזיפות חמורות ביותר, כמובן יחד עם "ועדת החקירה". השופטים אמרו: "לא נערך בירור של אמת ולא נעשתה חקירה של ממש".

בג"ץ הורה לרשם האגודות לקיים חקירה מחודשת על מנת לקבוע מי זכאי להירשם כחבר בפנקס האגודה, והפעם על פי קריטריונים אובייקטיביים וסובייקטיביים. למשל, המינימום שלגביו טענו נוימן-לוטן, היות המושב מרכז חייהם של חברי האגודה, ובוודאי אם הם רוצים לקבל מהמדינה מיליונים בגין ההפשרה.

במהלך הדיון, כשהשופטים ראו לאן הדברים מתגלגלים, הם הזמינו את היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לבחון את הדברים ולשקול את עמדת המדינה.

כאן יש קטע מוזר. רובינשטיין מפגין רגישות גבוהה לבעיית הקרקעות, והוא עצמו הרי זה שנלחם בספסרות בקרקעות המושבים ובשימושים החורגים, והוא זה שהטיל הגבלות על עיסקאות 737. ייתכן שפניית שופטי בג"ץ לא הובאה אליו אישית, וייתכן שהיה כאן עוד ביטוי לבעיה ישנה נושנה: אף אחד לא פוקח עין על רשם האגודות השיתופיות, ומערכת הפרקליטות נוטה לתת לו גיבוי כמעט אוטומטי.

מכל מקום, השופטים, בפסק הדין, עוקצים את היועץ המשפטי בתזכורת על הימנעותו ממעורבות בעניין כל כך חשוב.

פסק הדין של חשין מוביל באופן מיידי לאחת הבעיות החמורות ביותר בתהליך הפשרת הקרקע החקלאית: העובדה שמינהל מקרקעי ישראל איננו רואה את עצמו כלל אחראי לוודא, שכספי ההפשרה הולכים לכיסים של אלה שמגיע להם, ולא לכיסים של כאלה היושבים כבר 10 שנים בניו-יורק ומשכירים את הבית במושב.

בהקשר לכפר אז"ר הדברים חמורים עוד יותר, כי בדיוק על הבעיה הזו התריעה קבוצת המיעוט בפניות ומכתבים לא מעטים לגורמים בכירים במינהל מקרקעי ישראל. אבל, המינהל מקדם וגם מממן את הליכי התכנון של רזניק ושות' בכפר אז"ר.

מנכ"ל המינהל, מירון חומש, אמר ל"גלובס" (לפני שקרא או קיבל חו"ד על פסק הדין): "אנחנו בודקים את כל מה שצריך בכל עיסקה".

גלובס: אז איך ייתכן שאנשים שבכלל לא גרים בכפר אז"ר עומדים לקבל מיליוני דולרים מהמדינה?

חומש: "כשנתקדם והעיסקאות יגיעו לשלב של התמורות, נעשה את החשבון".

הבעיה הבסיסית כאן היא, שבצמרת המינהל מאמצים את העמדה הבאה: מכיוון שעיסקת ההפשרה נעשית מול האגודה כתאגיד ולא מול חברי האגודה כפרטים, המינהל פטור מהצורך לוודא שהכסף הולך לכיסים הנכונים, ואם מישהו בכלל צריך לעשות זאת - הרי זה רשם האגודות.

עם כל הכבוד, יש בעמדה זו מידה של התחמקות, כי המינהל מכיר היטב את הבעיות במושבים. עמדה כזו היא העלמת עין מהבעיות ועשיית שימוש ברשם האגודות ובאגודה כמעין מסך בין המינהל לבין חברי האגודה, אלה שמקבלים בסופו של דבר את הכסף. חשוב להדגיש כאן: שופט בית המשפט העליון תיאודור אור, נזף לאחרונה במינהל בדיוק בהקשר זה, בגלל התחמקותו מאחריות לגבי הזכאים לרכוש מגרש בהרחבות לפי 737. הביקורת של השופט אור היתה בדיוק על כך, שהמינהל משתמש באגודה כבעין מסך להעלמת עין מתופעות של ספסרות בקרקע במושבים.

הבעיה המתעוררת כאן היא מהנוקבות ביותר בסקטור הקואופרטיבי. לכולם ברור, שהאגודה השיתופית גמרה את הקדנציה שלה בתולדות המושבים, שהעסק הולך לקראת הפרטה ואין יותר טעם במשטר הנחלות השורר בסקטור החקלאי. עובדה, אפילו מינהל מקרקעי ישראל קיבל החלטות שמאפשרות חוזה דו-צדדי ישיר עם בעל הנחלה. וזהו אותו מינהל מקרקעי ישראל, שטוען כאילו יש מסך בינו לבין חברי האגודה, בנימוק שעיסקת ההפשרה הפורמלית היא עם האגודה כתאגיד.

אם כבר מדברים על מסך, יש עוד שני עניינים כאובים בכפר אז"ר הקשורים במסך: תעריפי המים ואופן גביית הארנונה.

המים - בכפר אז"ר זה בולט במיוחד, אבל התופעה היא כללית במושבים ובקיבוצים: החקלאים משלמים תעריף חקלאי נמוך עבור המים, אך משתמשים במאות מיליוני ממ"ק מים כל שנה לצרכים לגמרי שונים. למשל, בכפר אז"ר פועל מכון לשטיפת כלי אוכל, ולאלי אלתר, החבר בשלישיית רזניק ושות', יש אולם אירועים גדול הניזון ממים בתעריף חקלאי.

אם מינהל מקרקעי ישראל הוא בחזקת עוצם עין אחת, נציבות המים ראויה לבירור נוקב אצל מבקר המדינה. נציבות המים יודעת היטב, שמאות מיליוני מ"ק מים זורמים במושבים לשימושים לא חקלאיים, אבל היא אינה עושה דבר בעניין זה. הנימוק: אנחנו מביאים מים רק עד שער המושב, ושם ניצב בפנינו מסך.

הנושא השני הוא הארנונה. בכפר אז"ר, כמו במושבים אחרים, ועד האגודה גבה גם את הארנונה. משרד הפנים מנהל כעת חקירה על אופן גביית הארנונה בכפר אז"ר. השאלות העומדת במרכז החקירה: האם רזניק ושות' ניהלו גביית ארנונה שלא בהתאם לשימושים האמיתיים במבנים של החבר'ה, החל מפאב, דרך אולמות אירועים, מחסנים ומשרדים; האם ניתנו למקורבי הוועד הנחות בארנונה, כדי לקנות נאמנות לוועד.

אילו המועצה האיזורית אפעל היתה גובה בעצמה את הארנונה כראוי בכפר אז"ר, אין ספק שלא היתה מגיעה לגירעון גדול. אבל, ראשי המועצות אפעל, בעבר ובהווה, איפשרו לרזניק ושות' להרים גם "מסך של ארנונה". הם לא רצו להסתכסך עם אלה שמגלגלים תוכניות ענק, מהן אולי יצמחו היטלי השבחה עצומים וארנונה עד השמים.

מילה אחרונה על אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות במשרד העבודה. זליגמן נכנס לתפקידו לפני 13 שנים, בדיוק כשהתחילה להתגלגל פרשת כפר אז"ר. אחד השינויים המבניים העמוקים ביותר במדינה, חברתי וכלכלי, מתרחש בתחום האגודות השיתופיות במושבים ובקיבוצים, אבל בשטח אי אפשר להבחין בפעילותו של זליגמן.

אבל אותו אורי זליגמן נותן יד ותומך ב"חקירה", שבית המשפט העליון מכריז עליה כשקרית. אולי הגיע הזמן להפרד מזליגמן אישית, ואת מוסד רשם האגודות להעביר ממשרד העבודה למשרד המשפטים (בג"ץ 6627/98).