שביל ודרך לא נפגשים

ביתה של משפחת פוטרמן נבנה סמוך לשדרה המרכזית ביישוב עומר, בפאתי באר-שבע. כדי להשיג גישה נוחה לנכס, הגישה משפחת פוטרמן בקשה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה עומר לאפשר לה כניסה לכלי רכב דרך שביל להולכי רגל. מכיוון שייעודו של השביל הוא למעבר להולכי רגל בלבד, הגישה משפחת פוטרמן בקשה להקלה, שתקנה להם מעבר מוטורי כאמור.

הליך של "הקלה" מאפשר, כידוע, למתנגדים העלולים להיפגע מהשינוי להתנגד ולהישמע - ואכן הוגשה התנגדות. ישבה הוועדה המקומית והחליטה לדחות את ההתנגדות ולאפשר מעבר מוטורי בשביל המיועד להולכי רגל לבית של משפחת פוטרמן.

ערערו המתנגדים לוועדת הערר במחוז הדרום (ערר ע.מ 6008/01 עו"ד אהרון ברוכין, יו"ר), ולאחר שזו קיימה שתי ישיבות בעניין ואף יצאה לשטח והתרשמה, החליטה לקבל את הערר ולא לאפשר לרכב מוטורי לחצות אותו שביל. שני טעמים נתנה ועדת הערר בקבלת הערעור: את האחד ניתן לראותו כמהותי ואת האחר כ"טכני".

לגופו של עניין, הגיעה הוועדה לידי מסקנה, כי "עקרון התוכנית החלה על היישוב עומר מלמדת, כי היתה חשיבה כוללת של מעבר להולכי רגל על השבילים מקצה אחד לשני דרך מרכז היישוב, שבהם יוכלו לעבור רק הולכי רגל. שינוי בעקרון התוכנית בעניין זה הינו פגיעה משמעותית ויסודית באופן התוכנית, ולפיכך אנו סבורים שאין כל היגיון גם במתן הקלה במקרה שכזה".

עוד מציינת הוועדה, כי מתן הקלה יהווה תקדים שלילי, שיגרום להקלות נוספות, וכי למעשה מתן הקלה יהווה "משום הפקעת שטח מידי הציבור. אותו ציבור, שבמשך עשרות שנים השתמש בשבילים, מתוך ידיעה והנחה שניתן ללכת בשבילים אלו ברוגע ללא חשש לפגיעה ממכוניות נוסעות, עלול עתה להיפגע בשלוות רוחו בעת השימוש בשבילים אלו".

לפיכך, הגיעה ועדת הערר למסקנה (כאמור, בניגוד להחלטתה של הוועדה המקומית), כי שינוי ייעוד זה אינו מתאים להליך של הקלה.

טעם נוסף, "טכני", שטענו המערערים, הינו כי הבקשה לא הוגשה כדין. שטח השביל רשום בבעלות מדינת ישראל, ונטען כי המבקשים אינם בעלי זכות כנדרש על מנת לבקש הקלה כאמור. גם טענה זו התקבלה בוועדת הערר. אמנם מינהל מקרקעי ישראל, כבעלים, נתן הסכמתו להקלה המבוקשת, אך הוועדה קבעה כי אין בהסכמתו משום מילוי דרישות הדין הדורש חתימת בעלי הזכות. ועדת הערר קבעה, כי פרשנות שלפיה כל אדם יוכל להגיש בקשות להיתר בנייה על מקרקעין של הציבור, ובלבד שהמינהל נתן הסכמתו להקלה - היא חסרת היגיון, וזאת להבדיל ממקרה שחוכר מגיש בקשה על קרקע השייכת למדינת ישראל והנמצאת בחכירתו (מה גם שהבעלים במקרה דנן היו אמורים להיות הרשות המקומית, ולדעת הוועדה אי הרישום על-שם הרשות אינו יכול ליצור מצב שבו בעלי מגרשים סמוכים יוכלו להגיש בקשות להקלה לגבי שבילים או כבישים, שבעצם הרשות המקומית צריכה להיות בעליה). לפיכך התקבל הערר, והחלטת הוועדה המקומית ליתן ההקלה בוטלה.

בשולי דברים ראוי לציין, כי אין לקבוע, ככלל, שאין לאפשר מעבר רכב בשטח ציבורי פתוח. כל תוכנית והגדרותיה (והגדרת שטח ציבורי פתוח בתוכנית אחת אינו זהה, בהכרח, למשנהו) וכל מקרה ונסיבותיו.

משרד יגנס-טויסטר ושות' מתמחים בתכנון ובנייה ונדל"ן.