אפקט גוגנהיים ו'הבננה החמה'

עובדה. הרנסנס הכלכלי של בילבאו, בעיקבות פתיחתו של המוזיאון לאמנות מודרנית גוגנהיים בשלהי 1997, היה כה דרמטי עד כי הפך לסמל ומופת לתחייתם של מרכזים אחרים, הכורעים תחת נטל תעשיות גוססות והרס המרכזים האורבניים שבהם.

בתוך פחות משלוש שנים הגיעו כמעט ארבעה מיליון תיירים כדי לראות ולהתרשם מיצירת המופת מצופת הטיטאניום פרי יצירתו של הארכיטקט פרנק גרי, כשהם תורמים בתוך כך 500 מיליון יורו לפעילות הכלכלית של העיר. המועצה המקומית מעריכה כי הכסף שהוציאו התיירים על בתי מלון, מסעדות, חנויות ותחבורה איפשרו לעיר לגבות כ-100 מיליון יורו במיסים - סכום הגבוה מהעלות בהיקף של 84 מיליון יורו שנדרשה העיר להשקיע כדי להביא את גוגנהיים לעיר הבסקית הצפונית.

השאלה היא, כמובן, עד כמה ניתן לייחס את תחייתה הכלכלית של בילבאו להקמתו של גוגנהיים. ויותר מכך, האם מוזיאונים , ותרבות ככלל, הם התשובה המודרנית לקריסת התעשיות.

הוויכוח הפך באחרונה לבוער יותר על רקע הנדידה של קבלת ההחלטות והיוזמות הכלכליות מכיוון הממשלה המרכזית למימשלים המקומיים והאיזוריים. מזה זמן מעדיף הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, OECD, להעניק יתר תשומת לב לפיתוח איזורי. אפילו ג'וניצ'ירו קואיזומי, ראש ממשלת יפאן, הקים כוח משימה האמור להתעסק בהחייאת המרכזים העירוניים ולדווח ישירות אליו.

ממילווקי ועד מרסיי, ראשי ערים ומנהיגי עסקים מחפשים אחר מדיניות שתניע מחדש את הערים לקראת עתיד משגשג יותר. אחת השאלות העיקריות הנשאלות בהקשר זה היא האם נוסחת קסם כזו קיימת בכלל, והאם ניתן לשכפל או לשחזר את הצלחתה של בילבאו גם במקומות אחרים על כדור הארץ.

אף אחד אינו מטיל ספק בכך שהגוגנהיים הציב את בילבאו על המפה עולמית. רק לפני עשור, לפני שנרקח בכלל הפרוייקט, עמדה עיר הנמל בשלבים כמעט אחרונים של גסיסה. מפעלי הפלדה והמספנות שפעלו בה נסגרו בזה אחר זה, אחד מכל חמישה עובדים נשאב למצב של אבטלה והאלימות שהפגינה המחתרת הבסקית השליטה טרור על האיזור כולו.

על התקציב העירוני הצנוע התחרו כמה נושאים חשובים בסדר היום העירוני: תוכנית להכשרת עובדים בתחומי עיסוק חדשים; פטורי מס שונים שהיו אמורים לסייע במשיכת עסקים חדשים ושמירה על הקיימים; וכספים שצריך היה להעביר למערכות הבריאות והחינוך. איך במצב כזה, יכלה המועצה להצדיק הוצאה של 84 מיליון יורו על מוזיאון לאומנות מודרנית?

חואן איגנאסיו וידארט, מפקח מס לשעבר המשמש היום כדירקטור גוגנהיים בילבאו, מודה כי הפרוייקט היה שנוי במחלוקת כבר משלביו הראשונים. "אחד הדיונים המרכזיים היה בשאלה האם המוזיאון לבדו מסוגל לשמש כחוד החנית בתחייתה של העיר", הוא נזכר. "לא היו לכך שום תקדימים. אבל תמיד ידעתי שזוהי הזדמנות שבילבאו אינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ".

לגירסתו של וידרארט, ההשפעה הפסיכולוגית של גוגנהיים על תושבי בילבאו היתה חשובה לא פחות מתעשיית התיירות החדשה שהתפתחה בה. "הצלחנו לבנות מחדש את הערכה העצמית שלנו", הוא אומר. "תושבי בילבאו הבינו פתאום שיש להם אפשרות לשנות את מסלול ההתנגשות של הקריסה התעשייתית".

אולם אפילו חדורי אופטימיות והתלהבות כמו וידארט מבינים כי השפעת גוגנהיים תתנדף עם הזמן וכי בילבאו חייבת לחפש רעיונות חדשים כדי לשמר את מומנטום הצמיחה הכלכלית. ואכן, כדי לענות על השאלות הללו, הזמינה העיר ארכיטקטים, מתכנני ערים, כלכלנים ומנהיגי עסקים כדי לדון בכיוון העתידי שלה. הדיון היה מפתיע, ולא רק משום שאפקט גוגנהיים מצא את עצמו מרוקן מכל תוכן.

"הסכנה היא שהבניינים האלו נמצאים בבידוד", אומר ריקי ברדט, ארכיטקט העומד בראש תוכנית הערים בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת לונדון. "גוגנהיים לא נפל מהשמיים. הרשויות העירוניות של בילבאו נלחמו קשה על קיומו. המוזיאון היה חלק מתוכנית - ותוצאה של חשיבה מאומצת על עתידה של העיר".

מה שבולט במיוחד בבילבאו, הוא אומר, היא נחישותה של עיר פרובינציאלית שאוכלוסייתה מונה 700,000 נפש בלבד, למשוך את הארכיטקטים הטובים בעולם במטרה להקים מחדש את תשתיתה. השמות אכן מרשימים: סר נורמן פוסטר עיצב את המטרו של בילבאו; סנטיאגו קלאטראבה, ארכיטקט ספרדי שביצע מהפך רבתי בעיר הולדתו ולנסיה, קיבל לידיו את המשימה לעצב את נמל התעופה החדש של בילבאו, כמו גם גשר להולכי רגל על נהר נרביון (Nervion). ברדט מאמין שהפרוייקטים האלו תרמו לאופייה של העיר ושיפרו את איכות החיים בבילבאו, הנהנית היום מרמה של איכות החיים מהגבוהות בספרד.

הארכיטקטורה, אומר ברדט, חוזרת לשורשיה האורבניים. "היא פונה היום פחות לכיוון האסטטי והעיצובי ויותר לכיוון הפונקציונליות של בניינים והאינטגרציה שלהם עם סביבתם", הוא אומר.

אלא שהתיאור הזה לא ממש מסתדר עם גוגנהיים בגירסת בילבאו. יצירתו של גרי יושבת כמו ספינת חלל על גדת הנרביון, כמעין סתירה מרהיבה לבנייני הדירות מהמאה ה-19 המעניקים למרכז בילבאו חלק ניכר מהסולידיות הבורגנית שלה. המוזיאון שבנה גרי הוא דרמטי ומלא חן, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא משתלב עם סביבתו.

עם זאת, ברדט הוא חסיד מובהק של תפקיד הארכיטקטורה והמוסדות התרבותיים בתהליך ההחייאה של מרכזי הערים. אפקט הגוגנהיים, הוא אומר, בהחלט ניתן לשיחזור. שנגחאי בסין, ויטוריה בבראזיל ורוסריו בארגנטינה מתחרות ביניהן על אירוח הגוגנהיים הבא. רומא, שאינה חסרה חלילה במוסדות תרבות, בונה היום מרכז אומנויות חדש, בעיצובו של זאה חדיד.

"רק תסתכלו על השפעת מוזיאון טייט החדש על הסאות בנק (הגדה הדרומית של נהר התמזה) בלונדון", מבהיר ברדט. "יש לנו היום שפע של זמן פנוי לצרכי פנאי ולימוד. החוכמה היא לשלב בין הבניינים. חשיבה רבה הושקעה בשאלה איך יוכל טייט מודרן ליצור מקומות עבודה מקומיים חדשים, שלא מתמקדים רק בתחום הניקוי".

מומחי גיאוגרפיה כלכלית מגלים קצת יותר ספקנות. פול צ'שייר, מבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת לונדון, אומר כי הפרוייקטים הגדולים כדוגמת גוגנהיים של בילבאו או מאמצי השיווק של ברצלונה, משנים את מעמדה של העיר ואת ריווחת תושביה רק בשוליים הצרים. "תסתכלו על ולנסיה או ברצלונה. שתי הערים רשמו שיפור משמעותי ב-15 השנים האחרונות, אלא שברצלונה לא עשתה קפיצת דרך גדולה בהרבה מזו של ולנסיה, למרות המשאבים העצומים שהושקעו בה וההייפ האדיר סביבה".

פרופסור צ'שייר חושד שההשפעה העיקרית של גוגנהיים בילבאו היתה "בהזזת דברים מסביב". המרכז שודרג על חשבון האיזורים הנחשלים של בילבאו, הוא אומר, "והמשאבים שהושקעו בו היו עצומים".

גלזגו מספקת דוגמה ותיקה קצת יותר למגמת ההחייאה האורבנית. "מאמצע שנות ה-70 נעשו מאמצים משמעותיים שמקורם במדיניות מובנת להחיות את גלזגו - מאמצים שאכן הביאו לשיפור חד משמעי במרכזה של העיר", אומר פרופסור צ'שייר. "מאמץ רב הוקדש להפיכת הסביבה לידידותית יותר לעסקים ולמשיכת דיירים מקרב בעלי המקצועות החופשיים. נכונה אומנם הטענה כי האיזור העירוני של גלזגו משגשג היום כפי שלא היה בעבר, אולם אי אפשר להתעלם מבעיות אחרות, כמו העובדה שאיזורים שהיו לפנים במרכזה של גלזגו נדחפו בשנים האחרונות לשולי העיר".

רשויות בילבאו מודות כי זוהי בעיה שעדיין לא הצליחו לפתור. ג'ושו ברגארה, יו"ר המועצה המקומית, אומר כי קיימות תוכניות להרחבת המטרו לאורך הגדה השמאלית המוזנחת של נרביון, המקום שבו שוכנים הפרברים התעשייתים של העיר. ברגאדה טוען כי המפעלים מעלי החלודה והמספנות הריקות יפורקו ומרכז כנסים חדש יקום במקומם.

פרופסור צ'שייר מאמין כי מרבית הדברים שקרו לכלכלת העיר הם תוצר גורמים בסיסיים בהרבה. הבעיה היא להפריד את השפעת המדיניות ממה שהיה קורה בעיר ממילא.

מומחי גיאוגרפיה כלכלית, שאינם מייחסים רצינות להשפעת מדיניות הרשויות והיוזמות שנולדו ממנה, נוטים בדרך כלל להיות חסידי תיאוריית פיתוח אורבני הנקראת 'הבננה החמה'. במילים פשוטות, התיאוריה בוחנת ערים אירופיות המשמשות כמגנט לפעילות כלכלית ועוקבת אחר עקומה בצורת בננה, המתחילה בלונדון, עוברת דרך פאריז ופרנקפורט ומסתיימת במילאנו. ככל שגדלה מידת הקירבה של ערי הלוויין אל 'הבננה החמה', כך גדולים סיכוייהן להרוויח מהפעילות הכלכלית.

שוחרי הבננה החמה מדגישים את חשיבותם של גורמים כמו רכבת מהירה וקשרי אוויר, שהכניסו, למשל, את ליל ומרסיי אל תוך איזור ההשפעה הפאריסאי.

מומחי גיאוגרפיה כלכלית טוענים עוד כי ערים כמו בילבאו וברצלונה, הקרובות לגבול הצרפתי, הן למעשה חלק מאיזור ההשפעה של הבננה החמה. מה שבהחלט יכול להסביר מדוע ברצלונה מעוניינת לבנות רכבת מהירה למרסיי, ומדוע המימשל האיזורי בחבל הבאסקים מייחס חשיבות כה רבה לרשת התחבורה של בילבאו, שנמל התעופה פרי תכנונו של קלאטרבה הוא רק הדוגמה האחרונה שלה.

ואיך כל זה מסתדר עם מאמצי הקידום של מתככני הערים? ג'וזף קונביץ, ראש מחלקת פיתוח טריטוריאלי ב-OECD, מאמין כי הרשויות האיזוריות צודקות בניסיונותיהן לזהות ולקדם נכסים חדשים או חסרי שווי. אולם הוא מזהיר כי התרבות, בדומה לכל פעילות כלכלית אחרת, עלולה להיות קורבן של חשיבה לטווח קצר וכי אלפי ניצני גוגנהיים שינצו בכל רחבי חגורות החלודה באירופה וארה"ב לא יפתרן את בעיות הגסיסה של המרכזים האורבניים.

"תיירות היא התעשייה העולמית הגדולה ביותר, אולם באותה המידה היא גם הפכפכה ולא יציבה, במובן שהיא רגישה לחדשות טובות ורעות ולמגמות אופנתיות בכלכלה העולמית", אומר קונביץ. השפעת החיקוי בתיירות עשויה להפוך אותה לקשה לניהול אורבני. אם מחליטות ערים לקדם תרבות, הוא אומר, מוטב שיחשבו על האספקט התרבותי לא רק כמגנט לתיירות אלא גם כמשהו המותח את היכולת הקריאייטיבית של דיירי הערים ומשפר את איכות חייהם.