כל הדרך חזרה לתיקון 43

לפני שש שנים ישבה קבוצת מומחים ודנה בשאלה הנצחית: כיצד לקצר ולייעל את הליכי התכנון והבנייה. המומחים מצאו שורת בעיות בחוק וביישומו, ובין היתר הבחינו, כי הוועדות המחוזיות עוסקות, בחלק ניכר מזמנן, בתוכניות קטנות שאינן נושאות בשורה תכנונית, או שהן עוסקות בנושאים טכניים בעיקרם.

לאחר שהתחבטו בבעיה מצאו המומחים פתרון: הטיפול בתוכניות הללו, על פי רשימה מוגדרת של נושאים, יועבר לסמכותן הבלעדית של הוועדות המקומיות, ואילו הוועדות המחוזיות תוכלנה להתפנות לטיפול בנושאים התכנוניים החשובים באמת.

המחוקק גויס לקידום העניין, ובמסגרת תיקון 43 לחוק התכנון והבנייה יצאה בשורה חדשה לעם: לראשונה הוסמכו הוועדות המקומיות לדון, להפקיד ולאשר תוכניות בשורת נושאים שהגדיר החוק החדש. מהוועדה המחוזית ניטלה למעשה הסמכות לדון בנושאים שהוגדרו, וזמנה היה עתה בידה לדון בנושאים הרבים והכבדים שבתחום סמכותה.

בנקודה זו ממש נכנסים לסיפור סר המפרי וחבריו, פקידי משרד הפנים ומשרדים אחרים. מתוך דאגה אמיתית לשמור על תכנון "נכון", שלא על ידי מי שחשודים כ"גורמים אינטרסנטיים" כמו הוועדות המקומיות, ואולי מתוך דאגה פחות כנה מפני נטילת הסמכויות מידיהן, "החליטו" במשרד הפנים להסביר למחוקק, כי ניתן לחוקק חוקים ולשנות את מערך הסמכויות - כל עוד הפקידים מסכימים לכך.

משרד הפנים נתן פרשנות משלו לסמכויות של הוועדות המקומיות והחל לעשות שימוש נרחב בסמכותו של שר הפנים שלא לאשר תוכניות. באמצעות כלי זה סינן המשרד, ולמעשה הקפיא, תוכניות שאינן תואמות את פרשנות משרד הפנים לסמכויות הוועדה המקומית. השיטה פעלה כך: כל תוכנית שבסמכות ועדה מקומית הועברה לאישור השר; פקיד במינהל התכנון במשרד הפנים, שאליו הואצלה סמכות השר, בדק את התוכנית ובעיקר את התאמתה לדיון בסמכות הוועדה המקומית, על פי פרשנות משרד הפנים לחוק; אם חרגה התוכנית מפרשנותו של משרד הפנים, הודיע הפקיד, בשם השר, כי התוכנית טעונה אישור השר, וליוזם התוכנית נותרה הברירה להתאימה לדרישות משרד הפנים או להעבירה לדיון בוועדה המחוזית.

תוך זמן קצר הצטברו במינהל התכנון תוכניות מקומיות רבות, ופקידי המשרד החלו לעסוק בבדיקתן. מי שלא רצה את הטיפול בתוכניות מסוג זה בוועדות המחוזיות, קיבל אותו במינהל התכנון, אלא שבכך לא הסתיים העניין. בשלב כלשהו שמו לב במינהל התכנון, כי הטיפול בתוכניות הללו מצריך זמן ומשאבים. גם לכך נמצא פתרון יצירתי. בנוהל שהוציא מנכ"ל משרד הפנים נקבע, כי סמכות השר לבדוק את התוכניות הללו תואצל אל פקידי הוועדות המחוזיות, והם הם שיבדקו את התוכניות המקומיות. הנה נסגר המעגל, ולמרות שהמחוקק אמר את דברו, כל התוכניות, גם אלה שבסמכות הוועדה המקומית, עוברות שוב דרך הוועדות המחוזיות. הפקידים, שאת זמנם רצה המחוקק לפנות, חזרו לעסוק באותם עניינים ממש. ייעול וקיצור הליכים ודאי שאין כאן.

בכל הסיפור נזכרנו כשקראנו ("גלובס נדל"ן" 7.10.01), כי ועדת יצחקי, השוקדת על קיצור וייעול הליכי התכנון, מצאה אף היא כי הוועדות המחוזיות עוסקות בזוטות והטילה על מנכ"ל משרד הפנים להכין נוהל למסלול מהיר לטיפול בתוכניות קטנות. הטלת המשימה על מנכ"ל משרד הפנים דווקא מראה, כי אולי נלמד הלקח והפעם יגובש פתרון בהסכמת הפקידים ובברכתם. אגב, המנכ"ל אינו חייב להתאמץ, הוא יכול פשוט לחזור למנגנון שקבע תיקון 43 לחוק ככתבו וכלשונו (ואולי אף להרחיבו), לפנות את זמנם של פקידיו ולהותיר לוועדות הערר ולבתי המשפט לבדוק אם הוועדות המקומיות פועלות בתחום סמכותן.

הכותב מתמחה בדיני תכנון ובנייה.