100 שקל לא ירתיעו את המתנגד

באחת מהופעותיו הפומביות הודיע שר האוצר ("גלובס" 29.11.01), כי תיגבה אגרה של 100 שקל מכל מגיש התנגדות לפרויקט. לדברי השר, "הבירוקרטיה הפכה בלתי נסבלת, וכמעט אי אפשר לאשר פרויקטים". כדוגמא הביא השר את פרויקט מנהרות הכרמל, שאושר, לדברי השר, "לאחר עיכוב של 17 שנים, שרובו נובע מהתנגדויות". השר הוסיף: " אם מעוניינים לסלול כביש באיזו שכונה - כל תושביה מגישים התנגדות. יש למנוע זאת".

אם כוונת שר האוצר ליצור מקור תקציבי נוסף ע"י חיוב מגישי התנגדות באגרה, הוא בדרך הנכונה. אם מטרתו למנוע הגשת התנגדויות, נראה כי הוא מבזבז את זמנו. מה כבר לא עשה המחוקק בשנים האחרונות על-מנת לצמצם את זכות ההתנגדות. בתחילה תוקן החוק כך, שמגישי התנגדויות חויבו לצרף להתנגדותם תצהיר. המחשבה היתה, כי הצורך בהגשת תצהיר, המחייב את המתנגדים לגשת לעורכי דין לאימות חתימתם על העלויות הכרוכות בכך, כמו גם חשיפתם ל"חקירה" על תצהירם ול"סנקציה", עקב תצהיר לא נכון, יצמצמו את מספר המתנגדים.

כתוצאה מהתיקון מוגשות כיום התנגדויות מאומתות בתצהיר. לעתים רחוקות נחקרים מתנגדים על תצהירם, ומכל מקום מספר המתנגדים לא צומצם. כשרעיון התצהיר לא הועיל, נולד רעיון חדש. שוב תוקן החוק, והוחלט לאפשר למוסדות התכנון לחייב מגישי התנגדויות סרק בהוצאות. בפועל, מעטים המקרים בהם מוסדות התכנון מחייבים מתנגדים בהוצאות, וגם איום פוטנציאלי זה לא מרתיע את המתנגדים הפוטנציאלים. אל מול ניסיונות המחוקק לצמצם באמצעים האמורים את זכות ההתנגדות, פעלו בתי המשפט להרחיבה, עד שכיום נדירים המקרים בהם תידחה התנגדות של מאן דהוא בשל "חוסר מעמד". במקביל, גברה המודעות הציבורית לנושאים קנייניים וסביבתיים, וכל אלה יחד הביאו לריבוי התנגדויות, ובכך, לדעתי, אין כל רע.

הבעיה ביחס למוסד ההתנגדויות נעוצה בראש ובראשונה בשמו. "התנגדות" נתפסת כאקט נגטיבי, אלא שבפועל היא אינה חיבת להיות כזו. אין כל מניעה שפלוני יגיש התנגדות על-מנת לתמוך בתוכנית, ולהציע הצעות לשפרה. מכאן, שמוסד ההתנגדות הוא למעשה מנגנון של "התייעצות", בין מוסדות התכנון לבין הציבור. יותר מכך, אם נחשוב על "זכות ההתנגדות" של ציבור לתוכנית, כעל "חובת התייעצות" של מוסדות התכנון עם הציבור - אז נפסיק לחשוב על ציבור המתנגדים כ"טרדנים" שיש למצוא דרכים להגבילם, אלא נראה אותם כמי שממלאים את חובתם הציבורית.

פתרון אפשרי לקושי של עיכוב בטיפול בתוכניות, עקב הגשת התנגדויות, אינו מצוי לדעתי ביצירת כלים לצמצומן, אלא בשינוי מועד הגשתן. ב"חייה" של תוכנית, קודם לכניסתה לתוקף, יש שתי תקופות עיקריות: שלב ההכנה של התוכנית, ושלב ההפקדה.

שלב ההכנה של התוכנית הוא שלב שאורך במקומותינו זמן רב. בשלב זה מגובש הרעיון התכנוני, נעשה שקלא וטריא תכנוני בין היזמים, המתכננים, ומוסדות התכנון ומשרדי הממשלה הרלוונטיים. רק בסיומו של שלב זה, שרובו סמוי מעין הציבור, כאשר מוסד התכנון סבור שלפניו רעיון כמעט בשל, עוברת התוכנית לשלב ההפקדה ולבחינתו של הציבור. או אז מוגשות ההתנגדויות, ומכאן מתחיל כמעט מחדש ההליך התכנוני. שכן, הציבור מציג בפני מוסדות התכנון נושאים הדורשים את התייחסותו, וכדי להתייחס באופן שיעמוד בביקורת ציבורית ומשפטית, צריכה להיעשות בחינה תכנונית מחודשת, המביאה בחשבון גם את טענות הציבור.

נראה על-כן, כי אם ההתייעצות עם הציבור, על דרך של הגשת התנגדויות, היתה נעשית בשלב גולמי יותר של התוכנית, השקיפות הציבורית היתה נשכרת, היה ניתן ביטוי טוב ואמיתי יותר לעמדות הציבור, שכן מוסדות תכנון לא היו שבויים בקונספציה תכנונית אותה הם יצרו, ובוודאי שהיה נחסך כפל הזמן הנוצר מהתהליך כפי שהוא כיום.

ייתכן, כי הרעיון המוצג כאן מייצג גישה נאיבית, אבל לא פחות נאיבי הרעיון של שר האוצר, לפיו חיוב מגישי התנגדות ב-100 שקל יביא לצמצום מספר המתנגדים ולזירוז הליכי התכנון. לפחות ההיסטוריה מראה אחרת.

הכותב מתמחה בדיני תכנון ובנייה.