צו הריסה, דין וצדק

במקור קבע סעיף 207 כדלהלן: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו".

בעיתו התעוררה מחלוקת בפסיקה ועניינה - האם מוסמך בית משפט, שקבע מועד מסויים להריסה, לחזור ולהאריך/ לדחות את המועד? חלק מהשופטים קבעו, שבית המשפט אינו מוסמך לחזור ולהיזקק למועד שנקבע לביצוע ההריסה, בעוד שאחרים גרסו להיפך (ראו פירוט בסוף הרשימה).

בשל מחלוקות אלו תוקנה לשון הסעיף (בתאריך 24.8.95), בדרך של הוספת המילים דלהלן לסופו - "ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". נמצא שהמחוקק אימץ דווקא את עמדתה של הפסיקה שגרסה שיש להקנות לבית המשפט, שקבע מועד לביצוע הריסה, סמכות להאריך את המועד לתאריך מאוחר יותר מזה שנקבע במקור.

אלא שעתה התעוררה שאלה חדשה, והיא זו שהובאה אתמול להכרעתו של בית המשפט העליון - האם מוגבל בית המשפט בהפעלת סמכותו לבקשות שהובאו בפניו בטרם פג המועד המקורי, או שמא מוסמך הוא להאריך את המועד גם לאחר שעבר המועד המקורי?

המערער הורשע בחודש אפריל 93' בעבירה של בנייה ללא היתר, ובית המשפט ציווה עליו להרוס את המבנה הבלתי חוקי עד לחודש יוני 94'. המערער לא קיים את הצו, ובחודש נובמבר 94' הוגש נגדו כתב אישום בשל אי ביצוע צו הריסה. שנתיים וחצי לאחר מכן, בחודש אפריל 97', קבע בית משפט השלום מועד חדש לביצוע ההריסה, חודש מרץ 98'.

בחודש פברואר 00' פנה המערער לבית המשפט בבקשה חדשה, להאריך את המועד לביצוע ההריסה. בית משפט השלום סירב להיזקק לבקשה, ובית המשפט המחוזי אישר את מסקנתו. לוז החלטותיהן של שתי הערכאות התבססו על התפיסה הפרשנית, לפיה משחלף המועד המקורי לביצוע ההריסה, אין המדובר עוד "בהארכה", שהרי אין מאריכים מועד שפקע.

בית המשפט העליון אימץ פרשנות הפוכה לזו שאומצה בשתי הערכאות הנמוכות יותר (הגם שהערעור נדחה לגופו).

המישור הלשוני

במישור הלשוני, קבע השופט מישאל חשין, "פירושו הלשוני של מושג ה'הארכה' אינו מחייב תמיד - ובכל הקשר - רציפות בין הדבר המקורי לבין הארכתו; ויש 'הארכה' שאינה מחייבת רציפות דווקא".

אכן, מושג ה"הארכה" כפשוטו מכוון לסיטואצית שבהן מתקיים רצף בין המקור לבין הארכתו (כגון, הארכת מכנסיים). ואולם, מושג זה מכיל גם מובן נוסף, של מתן ארכה, או מתן ארכה נוספת, לביצועו של מעשה מסויים.

המובן השני איננו מחייב רציפות בין התקופה המקורית לבין התקופה המוארכת. משמעותו של מובן זה הינה כמתן דחייה לביצועו של מעשה, דחייה הניתנת ממועד הצו החדש ואילך.

ההכרעה באיזו משתי חלופות אפשריות אלו ראוי לבחור תיעשה על פי תכליתו של סעיף 207 (והחוק).

המישור התכליתי

במישור התכליתי, ניצב לכאורה קושי בפני אימוצה של הגישה המרחיבה. קושי זה הובע בעבר ע"י הנשיא בדימוס לנדוי (באימרת אגב), בפס"ד סוכנות למכוניות הים התיכון.

אדם שאיננו עומד במועד שנקבע ע"י בית המשפט לביצועו של צו, עובר עבירה. הארכת המועד ע"י בית המשפט - לאחר פקיעת המועד המקורי, ובהכרח לאחר גיבושה של העבירה - עשויה להיחשב כגורעת מעצם ביצועה של העבירה, כמעין מתן חנינה לעבריין על העבירה שבוצעה על ידו.

קושי לכאורי זה אינו מקובל על השופט חשין - "דעתנו היא זו, שעבירה על דרך של אי ביצוע צו היא לעצמה; הענקת ארכה היא לעצמה; ומלכות לא תבוא במלכות. אכן, אינני מוצא כל סתירה בין האמירה כי פלוני עבר עבירה באי ביצועו של צו, לבין סמכותו של בית המשפט ליתן לפלוני ארכה - או ארכה נוספת - ובקביעתו של מועד חדש לביצוע הצו".

בתי המשפט נוהגים ליתן ארכות לביצוע צווי הריסה, כאשר קיים סיכוי להשגת היתר, אך לא רק במקרים שכאלו. מגוון המקרים שבהם ניתנו ארכות הוא רב. בנסיבות שכאלו, לדעת השופט חשין, אין הצדקה להגבלת סמכותם של בתי המשפט דווקא.

יתר על כן, ביצוע צו הריסה מביא לתוצאות בלתי הפיכות. אי מתן סמכות כאמור לבתי המשפט עלול להביא לתוצאות בלתי צודקות, כגון באותם מקרים שההריסה תבוצע, למרות קיומו של סיכוי שהוא יקבל הכשר תוך זמן קצר. השופט חשין מבקש להיזהר מפני סיטואציה של "ייעשה צדק וייחרב העולם".

(רע"פ 4357/01 סבן נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "אונו", פס"ד מיום 7.1.02. השופטים מישאל חשין, טובה שטרסברג-כהן ומרים נאור. בשם המערער עו"ד אורנה סבו-ארועטי, בשם המשיבה עו"ד אתי כהנא) (וראו: ת"פ מחוזי ת"א 380/72, פס"מ ע"ח, 354; ע"פ חיפה 451/89, פס"מ תשנ"ב(ב'), 257; ת"פ שלום י"ם 6534/83, פס"מ תשמ"ה(ב'), 371; המ' 494/81, פ"ד ל"ו(1), 726)