באחד הימים האחרונים, בצבץ אור בקצה המנהרה - 600 ישראלים הגיעו ליריד התעסוקה,
ו-150 מהם גם הסכימו לעבוד בבניין. אלא שהאור קלוש וזמני, כי הקבלנים והמובטלים
שרים יחד במקהלה: ישראלים אינם מסוגלים לעבוד בעבודות רטובות. בה בשעה חלה
הרחבה במושג הרטיבות. פעם אמרו שהטיח והריצוף רטובים. היום רטובות גם הברזלנות
והטפסנות.
ירידת הכושר הגופני של תושבי ישראל מקיפה קבוצות רבות והולכות. בתחילה יצאו
מהענף האשכנזים, ואחר-כך עולי ארצות האיסלם, ולבסוף נעלמו ממנו גם ערביי ישראל
- במאבקם הצודק לשוויון הזכויות לדמי אבטלה. מצב מוזר, שלא לומר מבחיל.
לפני זמן מה הראו בטלוויזיה את הפועלים האמריקנים המרחפים במרומי השלד של המגדלים
שקרסו כשהם מפרקים את קורות הברזל המעוקמות. מאחר שכמה מהם רואיינו, קל היה
להתבונן בפניהם ולהבחין במבטא דיבורם.
איש מהם לא נראה סיני ולא נשמע רומני. כולם נראו אירים - אם לא אנגלוסכסים
- מבית טוב. יתכן שגם הם היו מעדיפים לשבת בבית וליהנות מדמי אבטלה, ויתכן
שלא, כי באמריקה מחנכים את האדם לעבודה. שלא כמו בישראל, שבה המילים הראשונות
שאומר התינוק הן "תנו לי!".
ברור כשמש מדוע נוח לקבלנים לדלג על הישראלים. ירחון המידע של משרד הבינוי
והשיכון מספר, שהשכר הממוצע בבנייה מגיע ל-5,953 שקל בחודש, לעומת 7,131 במשק
כולו. מאחר שהענף כולל מנהלים, ומנהלי עבודה, ומהנדסים, וטכנאים, יש להניח
שהפועלים מקבלים הרבה פחות מהממוצע, וחלק ניכר מהם נאלץ להסתפק בשכר המינימום,
בלי לספור את שעות העבודה ובלי לבדוק את רטיבותה. יתר על כן, בעבר הגיע השכר
הממוצע בבנייה ל-97% מהממוצע במשק. היום הוא מגיע רק ל-83% מהממוצע.
השכר עלוב עד כדי כך, שבחודש האחרון קרה דבר שיכול לקרות רק בישראל: בעוד שמחירי
המבנים יורדים, גם יעילות הבנייה יורדת - כפי שהיא משתקפת במספר המועסקים יחסית
למטרז' שהם בונים. ב-1996 נבנו בארץ 21.3 מיליון מ"ר בידי 245 אלף מועסקים
ומהם 181 אלף שכירים. המטרז' הממוצע למועסק היה 87 מ"ר. בשנת 2000 הועסקו 235
אלף מועסקים, ומהם 145 אלף שכירים בבניית 17 מיליון מ"ר. כלומר, השטח הנבנה
למועסק ירד בממוצע ל-72 מ"ר. רק בסוף 2000 הרגישו הקבלנים שיותר מדי אנשים
מסתובבים על ריק, והחלו לצמצם את התעסוקה.
וכדאי לשים לב: רבבות הקבלנים וקבלני המשנה למיניהם ממשיכים להסתובב בשטח.
ב-1996 היו בענף 64 אלף אנשים שאינם שכירים. ובשנת 2000? 90 אלף. במילים אחרות,
למרות ירידת המחירים, היכולת להעסיק עבודה שכירה זולה המשיכה לעלות עד כדי
כך, שבתוך חמש שנים גדל ב-40% מספר האנשים המתפרנסים מהעסקת השכירים הללו,
למרות הירידה בהכנסות הענף.
אפשרות מרנינה זו נובעת מתהליך כפול שחל בהעסקת שכירים בענף הבנייה. כפי שמלמדים
הנתונים, העסקת שכירים הצטמצמה מ-181 אלף ל-146 אלף. מיהם 36 אלף השכירים שנפלטו
מהענף? הישראלים, כמובן. וגם ברור שאין זה המספר המלא. בחומש הנדון גדל מספר
הזרים במכלול התעסוקה, כך שמספר הישראלים ירד עוד יותר. מדוע? בגלל הרטיבות?
בגלל שתי תופעות אופייניות למדינה טפילית כישראל: השכר עלוב, ואפשר להמירו
בדמי אבטלה או בדמי הבטחת הכנסה, שאולי אי אפשר להתעשר מהם אבל אין צורך להירטב
בהם.
אלמלא חיינו במדינה המטפחת אוכלי לחם חסד מכל השכבות, לרבות שכבת הקבלנים שחלק
גדול מהם לא הגיע אפילו לרמת פועל סוג גימל, כפי שמעידה איכות המבנים שהם בונים,
היתה ננקטת המדיניות הבאה:
ראשית, כל מובטל כשיר שאינו סובל משיגרון, יקבל על חשבון המדינה קורס באחד
מענפי הבנייה.
שנית, כל קבלן וזנב קבלן יחויב לקלוט בתוך חצי שנה את בוגרי הקורסים הנ"ל ולהעסיקם
חצי שנה, כשהוא נהנה מבונוס ממשלתי שבעזרתו יפצה את עצמו על הפריון הנמוך עדיין
של הפועל המקומי החדש, בעוד שהפועל המקומי יוכל לחיות ברמה החורגת מזו שמזכים
אותה דמי האבטלה.
שלישית, בתום השנה יישלחו הביתה כל העובדים הזרים בענף הבנייה, כמובן בלי "לשכוח"
לשלם להם את המשכורת!
ומה יהיה אחר-כך? בענף הבנייה יעבדו בשכר סביר המוני ישראלים. הקבלנים המפגרים
ייפלטו מן הענף, אם לא יחליטו להישאר בו כשכירים, כמו שהיו לפני שהחליטו שיותר
משתלם להסתובב בשטח עם ידיים בכיסים ולפקוח עין על הסינים. והממשלה? היא תחסוך
מאות מיליונים בדמי אבטלה ובדמי הבטחת הכנסה, ותוכל לממן את מחיית הנכים.
תוכנית קלה ופשוטה לביצוע. אך לא בישראל. מדינה כושלת, חסרת ממשלה ומנהיגות,
אינה יכולה לבצע מהפך כזה. לכן, ברור שעד מהרה יכבה האור המהבהב בקצה המנהרה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
