גשמי הברכה הפוקדים את ארצנו בימים האחרונים מעוררים אצל חלק מאיתנו תחושה שמדובר ב"ברוך" ולא בברכה, למרות שיש להן שורש משותף. הכוונה בעיקר לתוצאות שיטפונות החורף ההולכים ומתגברים משנה לשנה. מה לעשות שהקב"ה הושיבנו קוממיות בארץ ישראל השחונה כדי שמונה חודשים בשנה. גם בחודשי החורף אין ימי הגשם מרובים, וכאשר הגשם יורד הוא ניתך ארצה בכמות המגיעה לכמה עשרות מ"מ בטווח זמן של שעות מספר. בלשון העם מכנים תופעה זו בשם "שיטפון".
כאשר היישוב בארץ היה קטן, צנוע ומסכן, והארץ ברובה בלתי מיושבת, להוציא מספר לא רב של כפרים ערביים קטנים, שר החלוץ אברהם הרצפלד בפאתוס "נלבישך שלמת בטון ומלט, נחבוק אותך במחרשות, אנו אוהבים אותך מולדת", ובשיר אחר שרנו "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נבנה אדמת העם, מצפון עד נגב".
אמת, רוח השירים ותוכנם התאימו לזמנים ההם, אלא שבינתיים הפכה ישראל לאחת המפורברות שבמדינות העולם, תהליך שהולך ותופס תאוצה משנה לשנה. יחד עם זאת הפכנו במרוצת השנים גם לאחת הצפופות שבמדינות המערב. אין לנו המרחבים האדירים שיש לארה"ב, אף לא אלה של שבדיה ששטחה 460 אלף קמ"ר, ובכלל זה 90 אלף אגמים, וכל זאת לרשותם של שמונה מיליון שבדים.
בשנות ה-80 של המאה שעברה ערכה חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) מחקר על השפעות הפיתוח האורבני על החדרת מי הנגר העילי לאוגר מי התהום, המוכר בשם אקוויפר החוף. המסקנות היו מדהימות בכל קנה מדה: התברר כי כל קמ"ר שכוסה באספלט, בלבני אקרשטיין, בבניין או במגרשי חנייה עשויים כורכר או חרסית, עם או ללא הידוק - מונע מאוגר מי התהום כמות שנתית של 114 אלף מ"ק מים, מהיום ועד לקץ הימים.
כדי להמחיש משמעותה העמוקה של הכמות נציין רק כי בישראל, הבזבזנית במים, מקובל תקן צריכה של כ-100 מ"ק לנפש לשנה. יוצא איפה, שכל קמ"ר שיכוסה ימנע אספקת מים מ-1,140 נפש לנצח נצחים. זהו ללא ספק מחיר סביבתי וכלכלי כבד ביותר.
הפן השני של תופעת פיתוח היתר, במיוחד מהדגם המפורבר, היא העובדה שמי נגר עילי, שהיו נספגים בקרקע, זורמים-שוצפים על פני הקרקע, ובאזורים המישוריים של שפלת החוף, במיוחד בתחומי היישובים, או אף מחוצה להם - במידה שכוסו בחיפוי שאינו מאפשר עוד ספיגת הנגר העילי לשכבה האוגרת מים - נוצרות מיד הצפות ענק ונזקים לרכוש ולנפש, המביאים בעקבותיהן לקריאה להקמת ועדת חקירה לבדיקת המחדל ולחיפוש אחר האשמים. כך, חוזר חלילה, עד השיטפון הבא, או שנת הבצורת הבאה (לפי הקודם - מחק את המיותר).
הפתרון לשתי הרעות החולות כאחד - מניעת הבזבוז של מי הנגר העילי ע"י הפנייתם לאוגר מי התהום ומניעת תופעת השיטפונות ונזקיהם - היא הכנת תוכנית מתאר ארצית לניקוז, או לחילופין, תיקון חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, באופן שעקרונות הניקוז הנכונים יוחלו באמצעותו, וגם ייאכפו ע"י הרשויות המוסמכות.
ביסוד הרעיון צריך לאמץ כלל התנהגות חדש, שלפחות 40% משטחו של כל מגרש המאושר לפיתוח ולבינוי צריך להישאר "בלתי נגוע" (Untouchable). כיום מסתערים היזם והקבלן על המגרש בכלי המשחית המכניים, תוך שהם חופרים וחוצבים את מרבית השטח אם לא את כולו, ולאחר סיום העבודות מיישרים ומכסים חלק מתקרות הבטון התת-קרקעיות באדמת גן, כדי להחזיר לסביבה את המראה המטעה של "שלוות בראשית" - ולא היא. יתר על כן: השטח שייוותר בלתי נגוע ייסכר, במידת הצורך, בסיכרונים זעירים, שגובהם כמה עשרות ס"מ, אשר ימוקמו בגבולות המגרש ויסייעו לאצור את מי הנגר העיליים, במיוחד ממרזבי הגגות, מניקוז חצרות ומהשבילים - ולהחדירם לאוגר, בהתאם לתנאי הטופוגרפיה.
זאת ועוד: בהיות חניונים בלתי מקורים צרכן גדול מאוד של שטח - הן אלה שבבעלות פרטית, כמו גם החניונים שבידי הציבור - יש להקמתם השפעות שליליות מרחיקות לכת על מאזן המים של ישראל מחד גיסא, ועל תופעת שיטפונות החורף ונזקיהן מאידך גיסא. תוכנית המתאר הארצית לניקוז, או התיקון לחוק התכנון והבנייה, צריכים לחייב כל חנייה בלתי מקורה בבנייה מחומרים פורוזיביים (המאפשרים חלחול מי הנגר העילי). לא עוד משטחי אספלט אטומים, אלא רצועות של לבנים וביניהן שטח מגונן המאפשר קליטת עודפי נגר עילי והחדרתו לאוגר.
כבר נשמעו טענות שבנייה ופיתוח לפי הקוד הסביבתי החדש המוצע בזאת, ייקרו את מקום החנייה ואת עלויות הבנייה והפיתוח, וכי המשק הישראלי הנתון ממילא בקשיי הישרדות כלכלית לא יוכל לעמוד בהן. טענה זו יש לבחון לאור העלויות השוליות של הקמת היחידות להתפלת מי ים: ממשלת ישראל החליטה, בהנף יד, להקים חמש יחידות התפלה בהספק שנתי של 50 מיליון מ"ק האחת, ובעלות ישירה של השקעה של 150 מיליון דולר ליחידה. במקום להמתין ולראות כיצד תיקלט היחידה הראשונה, או שתי היחידות הראשונות, הוחלט בפזיזות חסרת תקדים להשקיע בבת אחת 750 מיליון דולר רק ביחידות ההתפלה (לא כולל כמובן השקעות נלוות בחזית הים ובתשתיות משלימות), שלא לדבר כבר על עלויות התפעול. אז שלא יספרו שאין במדינת ישראל של 2002 כסף לפיתוח מושכל, גם אם הוא מעט יותר יקר, כמו גם לחניות מחומרים פורוזיביים!
אחרית דבר: העולם המערבי המתקדם, שאנו בהחלט מחשיבים את עצמנו כניצבים בשורה הראשונה שלו, מתכונן בקצב מזורז לקראת ועידת יוהנסבורג על עתיד כדור הארץ, המכונה בעגה המקצועית "ריו 10", לציון פסגת כדור הארץ שהתכנסה בריו-דה ז'נרו בשנת 1992. אחד הנושאים הבוערים שידונו ביוהנסבורג באוקטובר הקרוב יהיה צמצום פליטת גזי החממה.
ומה עלינו? האם אנו מתכוונים להפעיל את חמשת מתקני ההתפלה שהם צרכני אנרגיה אדירים רק בכוח המוח היהודי? או שמא בסיעתה דשמיא? ואולי כדאי עדיין לעצור חלק מהפרויקט המיותר ולהפנות אחוז קטן מהכסף לתמריצים כלכליים ולסבסוד פעולות של חיסכון במים, והעשרת אוגר מי התהום - במקום לנתר הישר לכיסיהם של יזמים זריזים ושוחרי בצע כסף.
הכותב הוא מתכנן סביבתי ויועץ אורבני.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
