גמישות בהארכת צו הריסה

סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה קובע, כי בית המשפט רשאי להאריך מועד לביצוע צו הריסה. השאלה שנשאלה היא, האם זכות הארכה זו קמה אף אם עבר המועד לביצוע הצו? ביהמ"ש העליון משיב על כך בחיוב. יעקב סבן הורשע ביום 22.4.1993 בעבירה של בנייה ללא היתר בניגוד להוראות החוק, ובית משפט השלום ציווה עליו להרוס את המבנה עד ליום 30.6.1994. סבן לא קיים את הצו. ביום 17.11.1994 הוגש נגד סבן כתב אישום בשל אי ביצוע צו ההריסה. ככל הידוע, לא הורשע סבן בכתב אישום זה, וכשנתיים וחצי לאחר מכן קבע בית המשפט מועד חדש לביצוע ההריסה - 1.3.1998.

שוב לא קיים סבן את הצו, וכעבור שנתיים נוספות, ביום 27.3.2000 - הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי ביצוע צו ההריסה. ביום 1.5.2000 פנה סבן לבית המשפט, שלפניו עמד לדין, וביקש, כי בית המשפט יאריך שוב את התקופה.

בית משפט השלום (השופטת דורית רייך-שפירא) העלה מיוזמתו את שאלת סמכותו להידרש לבקשה, לאמור: סמכות בית המשפט לקבוע, לאחר שעבר המועד הקודם שנקבע להריסה, מועד חדש לביצוע של צו ההריסה. בית משפט השלום קבע, כי הוא נעדר סמכות להיעתר לבקשה.

סבן ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ויהודית שטופמן) קבע, כבית משפט השלום, כי הסמכות לקבוע מועד חדש להריסה עומדת לבית המשפט רק קודם המועד שנקבע להריסה; קודם אותו מועד - אך לא לאחריו.

על החלטה זו הגיש סבן בר"ע לבית המשפט העליון, שנידונה כערעור בפני הרכב השופטים חשין, שטרסברג-כהן ונאור. פסק הדין ניתן מפי השופט חשין.

חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק), בסעיפים 205 ו-206 שבו, נותן סמכות בידי בית משפט לצוות על הריסת בניין או חלק מבניין לאחר הרשעתו של אדם בעבירה של בנייה ללא היתר. מוסיף ומורה אותנו סעיף 207 לחוק, וזו לשונו:

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

סמכות ביהמ"ש "להאריך מועד שקבע" להריסת בניין - האם סמכותו זו עומדת לו רק עד ליום שנקבע קודם לכן כיום להריסה, או שמא עומדת לבית המשפט סמכותו בכל עת, גם לאחר אותו יום?

תחילת הדברים היתה בהוראת סעיף 207 לחוק כנוסחה במקורו של החוק, בשנת 1965:

"בית משפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו". גם מי שלא ניחן בעיני נשר, יבחין כי סמכות ההארכה, זו שבסיפא לסעיף 207 כנוסחו כיום, חסרה מן הספר.

הוראת סעיף 207, כנוסחה במקורה, עוררה מחלוקת: האם עומדת לביהמ"ש סמכותו לקבוע, ולחזור ולקבוע מעת לעת מועד לביצוע צו הריסה, או שמא קנה ביהמ"ש סמכות לקבוע מועד להריסה פעם אחת בלבד, ומשקבע מועד לביצוע צו הריסה, שוב מוצתה סמכותו ואין הוא מוסמך לשוב ולקבוע מועד חדש.

על רקע חילוקי דעות אלה, כמסתבר, תוקנה הוראת סעיף 207 לחוק, וכך קנה בית המשפט סמכות "להאריך מועד שקבע". בכך נסתם הגולל על חילוקי דעות שנתגלעו עד אותה עת. אלא, שהמחלוקת שנתיישבה בידי המחוקק לבשה עתה פנים חדשות, ו"האם" הפך ל"אימתי". כיום מסכימים הכל, כי בית המשפט חוזר ומגיד שוב ושוב, ואולם חילוקי הדעות מרכזים עצמם עתה ב"אימתי": בהיקבע מועד להריסה, האם מוסמך ביהמ"ש לחזור ולקבוע מועד חדש להריסה רק קודם אותו מועד שנקבע או גם לאחריו?

להלן שיקולים אשר ידריכונו בפירוש, ותחילה לשונו של החוק:

לשון החוק: בית המשפט המחוזי סבר, כי מושג ה"הארכה", באשר הוא, מחייב רציפות תקופות: רציפות בין התקופה עד למועד שנקבע בתחילה כמועד להריסה לבין התקופה שלהארכה, שאחרת אין המדובר כלל ב"הארכה" אלא ב"חידוש". משפירש בית המשפט המחוזי את מושג ה"הארכה" ברציפות של תקופות, הסיק ממילא, כי אין "להאריך" תקופה אלא קודם סיומה, ולעניין זה הבדיל והבחין בין "הארכה" לבין "חידוש".

השופט חשין קובע, כי פירושו הלשוני של מושג ה"הארכה" אינו מחייב תמיד רציפות בין הדבר המקורי לבין הארכתו, ויש "הארכה" שאינה מחייבת רציפות דווקא.

אין מניעה לפירוש הסמכות שלענייננו כהארכה למפרע, מיום המועד הקודם שנקבע לביצוע צו הריסה. ואולם, גם אם אמרנו אחרת, לא נמצאה לנו מבחינת הלשון כל מניעה לפרש את סמכותו של בית המשפט "להאריך מועד שקבע" כסמכות להאריך מיום ההארכה ולעתיד לבוא; כך, גם אם נוצר פער זמנים בין המועד הקודם לבין המועד החדש שנקבע. ההכרעה בשאלה אם נפרש את סמכות בית המשפט כסמכות הפורשת עצמה גם על מערכת בה נוצר פער זמנים בין המועד הקודם לבין המועד החדש, תזין עצמה בבחינת תכליתו של החוק ולא בבחינת לשונו. מבחינת הלשון, שתי דרכים חילופיות פרושות לפנינו, ותכלית החוק היא שתקבע איזו דרך מן השתיים נבור לנו להלך בה.

לתכלית החוק: כאן נתקלים אנו בטעם מהותי המועלה כנגד הפירוש המרחיב לסמכות ההארכה. משעבר המועד שנקבע לביצועו של צו, והמצווה לא עשה את שנצטווה לעשותו - או: לא חדל את שנצטווה לחדול - עבר המצווה עבירה, וממילא אין בסמכותו של בית המשפט ליתן בידו ארכה נוספת לקיום הציווי שצווה בו.

יש הרואים במתן ארכה נוספת כגריעה מן העבירה, ומתוך שאין לו לבית המשפט סמכות להעניק לעבריין מעין חנינה מן העבירה שעבר, ממילא שולל הוא סמכותו של בית המשפט להעניק ארכה נוספת לביצוע הצו.

לדעת השופט חשין, עבירה על דרך של אי ביצוע צו היא לעצמה; הענקת ארכה היא לעצמה; אין כל סתירה בין האמירה, כי פלוני עבר עבירה באי ביצועו של צו, לבין סמכותו של בית משפט ליתן לפלוני ארכה, ובקביעתו של מועד חדש לביצוע הצו.

מעיקרו של דין מוסמך בית משפט ליתן לעבריין בנייה ארכה לביצועו של צו הריסה, ובית המשפט יפעיל את סמכותו, בהביאו במניין שיקוליו או אינטרס הפרט ואת אינטרס הכלל. יתר על כן: צו הריסה כי יבוצע, יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לבית משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי, כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית המשפט? אכן, הנוהג עד כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ולנו לא נמצא טעם טוב לסטות ממנו.

לסיכום נאמר, כי סמכותו של בית המשפט עומדת לו ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה גם אם חלף המועד שנקבע קודם לכן לביצוע של הצו. חלוף המועד לביצועו של צו הריסה, אין בו, באשר הוא, כדי לשלול סמכותו של בית משפט ליתן לעבריין בנייה ארכה נוספת.

עם זאת מסכים השופט חשין עם בית משפט השלום ועם בית המשפט המחוזי, כי הבקשה למתן ארכה חייבת לבוא לפני בית המשפט שנתן את צו ההריסה; לפניו, ולא - כפי שהיה בענייננו - שהבקשה עלתה לפני בית המשפט הדן בכתב האישום בשל אי קיומו של צו ההריסה.

הואיל וסבן לא הגיש בקשה לבית המשפט המוסמך, קרי: לאותו בית משפט שציווה את צו ההריסה - הבקשה לארכה הוגשה, כאמור, לבית המשפט שדן באישום הפלילי שהוגש נגדו - ממילא לא החזיק בית משפט השלום בסמכות ליתן לסבן ארכה כמבוקשו.

התוצאה הסופית: בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

רע"פ 4357/01.

ביהמ"ש העליון.

השופטים: חשין, שטרסברג-כהן, נאור.

בשם המערער: עו"ד סבן-ארועטי.

בשם הוועדה המקומית - עו"ד כהנא.