נדחתה תביעת מושב צפריה להורות לוועדה המקומית לודים לדון בתביעתו לפיצויים

בחודש מארס 1999 הגיש המושב תביעה על סך 53.1 מיליון שקל נגד הוועדה המקומית, אליה צורפה שומת מקרקעין. התביעה באה בעקבות אישור תמ"א מאפריל 1997, שמטרתה הרחבת נמל התעופה בן-גוריון.

הוועדה המקומית החלה לטפל בתביעת המושב, ורשות שדות התעופה נתנה לה מכתב שיפוי, בו התחייבה לשפות את הוועדה בגין תשלום פיצויים שהוועדה תחויב בו בשל התביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.

באפריל 2000 ניתנה ההחלטה, לפיה עמדתה של הוועדה המקומית שונה מעמדת רשות שדות התעופה, ומחייבת מההיבט העקרוני תשלום פיצויים לבר רשות במקרקעין. הוועדה פנתה אל היועץ המשפטי לממשלה, וזה קבע, כי יש לפעול בדרכים המקובלות. לדברי המושב, הוא ניסה לגרום לכך שהוועדה תמשיך את הדיון בתביעתו, ותקבע את גובה הפיצוי המגיע לו, אך הדבר לא עלה בידו והוא לא הצליח לשכנע את הוועדה להמשיך בדיון.

הוועדה טענה בבית המשפט, כי הוגשו אליה למעלה מ-1,000 תביעות פיצויים בסכום העולה על מיליארד שקל, ומספרן הרב של התביעות הביא למצב בו היא לא יכלה לדון בהן. לדבריה, היא פנתה למנכ"לי משרדי האוצר והפנים, בבקשה להקצות לה 2 מיליון שקל לצורך בירור תביעות, אולם היא נותרה לבדה במערכה, בהיעדר יכולת להתמודד עם התביעות. הוועדה המקומית טענה עוד, כי כתב השיפוי מטרתו להעמיד בידיה את האמצעים הדרושים לצורך הדיון בתביעות הפיצויים, וכן להוות מקור לכיסוי הסכומים שהיא עשויה להתחייב בהם בעקבות תביעות הפיצויים, אך מנכ"לי משרד הפנים והאוצר לא פעלו לפי כתב השיפוי. השופטת, ד"ר דרורה פלפל, קבעה, כי לא ניתן לצפות שהוועדה המקומית, ללא תקציב ראוי שיאפשר לה לבצע את עבודתה נאמנה, תוכל לדון במבול התביעות שהוגשו, והיא כנראה חזתה את אשר קרה, והיא זו שהתעקשה לקבל את כתב השיפוי מרשות שדות התעופה.

לדברי פלפל, הוועדה המקומית עשתה ככל שביכולתה לגייס משאבים על מנת שתוכל להתמודד עם כמות התביעות הרבות שהוגשו אליה, ומשלא נענתה - פנתה שוב ושוב למספר גורמים רב, אך לשווא. פתרון לבעיה נמצא בכך שעל ידי אי תגובתה הפנתה בעצם את הפונים אליה ישירות לוועדת הערר. פלפל השתכנעה, כי אין באפשרות הוועדה המקומית לדון בתביעה, ועל כן החליטה לדחות את העתירה של מושב צפריה. (עת"מ 1278/01).