ביהמ"ש העליון הורה לפנות שבע משפחות שרכשו קוטג'ים בשטח המיועד למלונאות

השופטים דורית בייניש, אליהו מצא ויעקב טירקל קבעו, כי אין להגדיר את הקוטג'ים, שערכם מגיע עד 500 אלף דולר, כיחידות נופש. לכן, משפחות אלו אינן יכולות להמשיך ולהתגורר במקום.

מדובר בבקשת רשות ערעור ביחס לצו הפסקת שיפוטי, אשר נועד להפסיק את השימוש למגורים בשבעה קוטג'ים שהוקמו בעין חמד כחלק מפרויקט רחב יותר. עד עתה נבנו במקום שבעה מבנים דו-משפחתיים הכוללים 14 יחידות דיור.

האיזור בו נבנו הקוטג'ים, כלול ב"שטח משאבי טבע" על-פי תוכנית המיתאר הארצית, והשימוש היחיד המותר בו הוא למלונאות. יוזמי הפרויקט "טל חי" הגישו לוועדה המחוזית בקשה להתיר להם בניית יחידות נופש קטנות. הוועדה המחוזית אישרה את בקשת היזמים, והמירה את בניית המלון ביחידות נופש.

בסופו של דבר נבנו במקום קוטג'ים בגודל של 200 מ"ר כל אחד, והחלו להימכר על-ידי היזמים לקהל הרחב. בעקבות התערבות החברה להגנת הטבע, החלו הרשויות בצעדי אכיפה, אשר מטרתם מניעת איכלוס הקוטג'ים.

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע, בערעור שהגישו הדיירים, כי לא ניתן יהיה להגדיר את הקוטג'ים כדירות נופש. עוד דחה בית המשפט המחוזי טענה של הרוכשים לשיהוי מצד הרשויות בצעדי אכיפת החוק, אשר גרמו להם לקנות את הדירות בתום לב.

בית המשפט המחוזי ציין, כי בפני הרוכשים פתוחה הדרך לתבוע כל גורם שהיטעה אותם, ובכלל זה את היזמים ועורכי הדין שהיו מעורבים בפרשה. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לעליון.

בייניש קבעה, כי קשה מאוד לראות כיצד ניתן להגדיר את הקוטג'ים רחבי הידיים כפרויקט "דירות נופש". היא מצטטת מפסק הדין בפרשת חוף הכרמל, בו נאמר, כי בתנאים כאלה, חייבת דירת הנופש לשמש מטרה ציבורית של תיירות ונופש. היא איננה יכולה לשמש את הבעלים כדירת נופש או לצורכי מגורים.

בעניין השיהוי מציינת בייניש, כי פעולת הרשויות בעניין היתה רחוקה מלהיות תקינה. נתגלו ליקויים באופן שבו נדונו ואושרו השינויים לנספח הבינוי, באופן שבו גובשה עמדת הרשויות כלפי ההפרות של חוקי התכנון, ובאי הפעלת אמצעי אכיפה במועד.

לדברי בייניש, קשה להבין כיצד אישרה בודקת התוכניות בלשכת התכנון את נספח הבינוי החדש, החורג לחלוטין ממסגרת תוכנית המיתאר. עוד יותר קשה להבין, כיצד הוועדה המקומית, שהיתה מודעת היטב להוראות התוכניות הרלוונטיות, לא הבחינה בפגם זה.

בייניש מוסיפה, כי המכתב ששלח יו"ר הוועדה המחוזית, עו"ד מתי חותה, בו הבהיר שאיננו יכול להוציא צו הפסקת עבודות בלא החלטת בית משפט, נראה על פניו תמוה ביותר. "ייתכן ויש בהתנהגות זו אף משום התרשלות, שרוכשי הדירות יוכלו לתבוע בגינה", מציינת בייניש.

עם זאת, מדגישה בייניש, התנהגות הרשות אין בה כדי למנוע ממנה להפעיל את סמכויותיה לאכיפת חוקי התכנון והבנייה. היא מוסיפה, כי התנהגות רוכשי הדירות והתעלמותם מהחלטות השיפוטיות בעניינם, מוסיפה על חוסר החוקיות הבסיסית המתגלה במקרה זה.

לדעת בייניש, היה על רוכשי הדירות לגלות את תמרורי האזהרה הרבים לאורך כל הדרך, ובכלל זה סעיפים בחוזה שציינו, כי הדירות נבנו בשכונת נופש והן מאוזכרות כיחידות נופש.

עוד התברר, כי בהיתרי הבנייה היתה קביעה ברורה, לפיה השימוש המותר במבנים הוא לצורך מלונאות בלבד. לכן, קשה לומר שהתנהגותם של הרוכשים היתה התנהגות זהירה של קונה סביר הרוכש נכס יקר ערך.

בייניש מוסיפה: "אין להשלים עם הזלזול בחוקי התכנון ובהליכים הנדרשים על פיהם - זלזול שהפך כמעט לנורמה המקובלת בחברתנו. ההגנה על הסביבה ושמירה על נכסי נוף השייכים לציבור, הם ערכים חשובים הראויים לכיבוד".

עוד ציינה בייניש, כי ייתכן שבפני רוכשי הדירות פתוחה הדרך להגיש תביעות נזקיות או חוזיות נגד היזמים או עורכי הדין, אשר לטענת הרוכשים הטעו אותם והוליכו אותם שולל, וגם כנגד הרשויות בשל התנהלותו בפרשה. (רע"פ 1520/01)