הכלבים נובחים מקרוב, והשיירה עוברת

והיה אם תושג התוצאה "האופטימלית" (מבחינתם), על-ידי אימוץ המבנה המשפטי של העיסקה - כפי שהוקם על-ידי הצדדים - טוב הדבר, שהרי "כך פעלו הצדדים ואין להם על מי להלין, אלא על עצמם בלבד".

מאידך, אם בחרו לעצמם הצדדים במבנה עיסקה "דל מיסים" (כביטויו המוצלח של השופט מאיר שמגר, בעניין ע.א 4639/91 חזון ואחרים נגד מנהל מס שבח, "מיסים" ח/3), הרי שניתן לתקוף את הקונסטרוקציה המשפטית, ולהטיל מס על העיסקה "על בסיס כלכלי".

למרבה הצער, במקרים רבים אין בית המשפט עומד בפרץ, ואין מי שימנע (בפועל) מנציגי שלטון החוק הנאמנים להעלות טיעונים מקצועיים, העומדים בסתירה מובהקת לטיעונים קודמים (במקרים אחרים). לאחרונה קיבלנו תזכורת נוספת למצב עגום זה, בעניין ועדת ערר 1029/00 רוזנטל אסתר ואחרים נגד מנהל מס שבח (טרם פורסם).

באותו מקרה ביקשו העוררים, בין היתר, להתיר להם בניכוי, לצורכי חישוב השבח ממכירת נכס מקרקעין (בית מרקחת), עלויות "השבחה" שנעשו על-ידי חברה בשליטתם, שהוקמה על-ידם לניהול בית המרקחת.

טענת מנהל מס שבח (שנתקבלה על-ידי ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בבאר-שבע) היתה, כי אין דין הוצאה שהוצאה על-ידי חברה בשליטת המוכר כדינה של הוצאה שהוצאה על-ידי המוכר, ואין להרחיב את השימוש בהגדרת "קרוב", לעניין הוראות סעיף 39(1) לחוק למיסוי מקרקעין (סעיף המאפשר ניכוי שווייה המוערך של עבודה לשם השבחת מקרקעין, שביצעו "בעל המקרקעין וקרוביו").

אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה, תוך כדי העלאת חיוך מריר, בפרשיה מהעבר הלא רחוק, הלא היא "פרשיית החוזים המפוצלים". באותו עניין, סברו כמה מבעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכת המס, כי כאשר נחתמו הסכמי שכירות בין בעלי מקרקעין מצד אחד, לבין מספר תאגידים שכולם נמצאו בבעלות אחת מצד שני (וזאת על מנת לעקוף את כוונת המחוקק, בדרך של "פיצול" תקופת השכירות הכוללת) - הרי שמדובר בעיסקה מלאכותית, אם לא בדויה, על כל המשתמע מכך.

ובמילים אחרות, נראה, כי הרשות ניתנת לאנשי המערכת להתעלם - במקרים מסוימים - מהמשמעות של הגדרת המונח "קרוב", כפי שנכללה בחוק למיסוי מקרקעין, כשהדבר נועד לאפשר להם הטלת מס "על בסיס כלכלי". בה בשעה, הינם רשאים - ככל הנראה - לפרש את אותה הגדרה עצמה על בסיס "צר", כאשר הדבר עשוי להביא להטלת מס.