"לא כל מה שטוב לכרמיאל טוב גם לאום אל-פחם"

לא כל מה שטוב לכרמיאל טוב גם לאום אל-פחם", אומר מחמד יונס, אדריכל ומתכנן ערים מחברת גיאופוליס, חברה-בת של המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, העוסקת בתכנון אלטרנטיבי ביישובים הערביים. "התכנון חייב להתחשב במאפייני היישוב הערבי, ולשתף את האוכלוסיה בהליכי התכנון, כדי שהתכנון יהיה עם האוכלוסיה, ולא בעבור האוכלוסיה".

יונס סבור, כי משרדי הממשלה השונים פועלים על-פי שבלונות קבועות ודפוסי עבודה, שאינם מתאימים ליישובים הערביים. "באום אל-פחם, למשל, המתכנן יודע בדיוק מיהן המשפחות הגרות ביישוב, ומה טיב היחסים הפנימיים ביניהן. ביישוב יהודי, דוגמת כרמיאל, אינך יודע מי יבוא לגור, ולכל היותר ניתן להתחשב בקטגוריות, כמו עולים או זוגות צעירים".

עד לפני כשלוש-ארבע שנים, לא היו בנמצא תוכניות מתאר עבור רוב היישובים הערביים, ותוכניות קיימות לא התאימו לצרכים, הן מבחינה כמותית והן מבחינת אופיין. חוק התכנון והבנייה, הקובע כי לכל יישוב במדינה אמורה להיות תוכנית מתאר, יושם במגזר הערבי בצורה בעייתית ביותר.

עד לסוף שנות ה-70 היה התכנון ביישובים הערביים בבחינת "תכנון מגביל". יונס: "המתכננים סימנו את הגבולות של הבתים הקיצוניים ביותר ביישובים, מתחו קו ביניהם, ונוצר פוליגון, שבתוכו מותר לעשות הכל, בתנאי שלא פורצים את הגבולות. בתקופה זו אורח החיים השתנה, אנשים הפכו מפלאחים לפועלים, ומספר כלי הרכב גדל בצורה דרסטית. למרות זאת, דבר לא השתנה מבחינת ניצול הקרקע הבלתי יעיל, ונוצרה תחושה של חנק, מאחר שכל חריגה מגבולות היישובים נחשבה לבנייה בלתי חוקית".

בסוף שנות השבעים החלה הממשלה ליזום תוכניות מתאר, אולם אז התברר, כי הקרקע הינה פרטית ברובה. כך צצו הבעיות האופייניות ליישובים הערביים, ושאינן בנמצא ביישובים היהודיים. בראשן עומדת פרגמנטציה (חלוקה) של הקרקעות, בשל מנהגי הירושה במשפחות מרובות הילדים (והיורשים). דוגמא לכך היא הקושי בהפרשת קרקע לטובת הקמת מבני ציבור, כמו בתי ספר. הקושי בפני המתכננים היה רב, ואלה ניצבו, למעשה, מול שתי אפשרויות: הפקעת קרקעות ועשיית אי צדק עם חלק מהתושבים, או שמירה על "שקט תעשייתי", שפירושו לא לעשות כמעט דבר.

בשנות ה-90 החליט מינהל התכנון להכין תוכניות אב ומתאר לכל היישובים הערביים, והליך זה מתרחש עתה. צעד זה מחייב, פרט ללימוד המאפיינים של האוכלוסיה ביישוב הספציפי, גם את הרחבת תחומי השיפוט של היישובים והקמת בנייה רוויה, משום שחלק מהאוכלוסיה אינו מחזיק בבעלותו קרקע.

"במחקר שנעשה באחד היישובים התגלה, כי הבנייה מתרחשת בקפיצות של דור", מספר יונס. "עשרים שנה כמעט לא היתה בנייה, עד שהחל גל בנייה של הבנים שבגרו והתחתנו. הבנים של הזוגות שהתחתנו בתחילת שנות השבעים בנו במהלך שנות התשעים, ומיצוי הקיבול ביישובים התקדם בקפיצות של דור שלם. אין תופעה מקבילה לזו ביישוב היהודי".

גיאופוליס הוקמה כצוות עבודה יהודי-ערבי, המציע פתרונות תכנון אלטרנטיבי ומתחשב בצרכי האוכלוסייה הערבית, תוך הגברת מעורבותה בהליכי התכנון. יעד נוסף של גיאופוליס, שקיימת כחברה זה שנה, הוא חונכות ומתן הזדמנות תעסוקתית לאקדמאים ובעלי מקצועות רלוונטיים מהמגזר הערבי.

"אפשר לתכנן המון דברים, אבל לא את כולם ניתן באמת לבצע", מדגיש יונס, המבקש לעסוק ב"תכנון בר-קיימא". דוגמא לעניין הוא אחד מהיישובים הערביים בצפון, שנזקק לתוספת של 200 דונם למגורים. המתכננים הצביעו על הצד המזרחי של היישוב כאופציה לתוספת בתוכנית המתאר, תוך התעלמות מהעובדה, כי הקרקע ביישוב מחולקת בין שתי חמולות, שאחת מתגוררת בחלק המערבי, והשנייה במזרחי. "תוכנית המתאר ענתה אומנם על הצורך הכמותי, אולם אינה ניתנת ליישום, מאחר שמצוקת הדיור של חלק מתושבי הכפר נשארה. מה עוד, שאם רק חלק מתושבי היישוב יממשו את זכויות הבנייה שלהם, תפסיד המועצה המקומית כסף רב מאובדן הכנסות הנובעות מאגרות בנייה והיטלי השבחה".

מקרה נוסף קשור ליישוב בדואי בצפון, בו החליטו המתכננים על הוצאת מכלאות בעלי החיים אל מחוץ ליישוב וריכוזן באיזור אחד, במטרה לפנות מטרדים. "לכאורה, זהו רעיון טוב להוציא פרות וכבשים מאמצע היישוב, אולם מדובר בהצעה תיאורטית בלבד. ביישוב הערבי גידול בעלי חיים משקף גם מעמד חברתי, ולאו דווקא נובע מתועלת כלכלית, ולרבים אין שום כדאיות להוציא את החיות אל מחוץ ליישוב. לכן, לא ניתן לממש את ההצעה".

פיתוח היישוב הערבי תלוי, כמובן, גם בגביית מיסים. אחד מבסיסי הגבייה של הרשות המקומית הוא איזורי התעשייה, החסרים במגזר הערבי. פרט למיסוי, הקמת איזורי תעשייה חשובה גם להעסקת נשים (שאינן עובדות מחוץ ליישובן) ולפינוי מטרדים.

גיאופוליס עוסקת עתה בתכנון איזור תעשייה ביישוב מכר. בכניסה ליישוב קרקע בגודל 500 דונם בבעלות פרטית, ובשל נגישותו (קרבתו לכביש עכו-צפת) התפתחו בו, באופן ספונטני, עסקים בבעלות אנשים מעכו, טמרה וכפר יאסיף. במהרה נקנסו אלה בגין בנייה בלתי חוקית, דבר שאיחד את בעלי העסקים במקום להזמין תוכנית לאיזור תעשייה, במטרה להסדיר את מעמדם, למנוע ניצול בלתי יעיל של הקרקע וליצור תכנון לאיזור התעשייה בסטנדרטים המקובלים.

הצורך הוא, כאמור, לתכנן עם התושבים, ולא עבור התושבים. כך גם בנושא הבנייה הרוויה. יונס מציע מספר גישות לנושא זה, כגון מבצעי "בנה ביתך" (דוגמת פרויקט שהתבצע בהצלחה באום אל-פחם), ומכירת דירות שנבנו על-פי התחשבות במאפיינים המיוחדים של האוכלוסיה.

"לא כדאי להקים בבת אחת מגדלי דירות", הוא סבור, "אלא להתחיל להחדיר ליישובים הערביים את תרבות הדיור הציבורי בהדרגה. יש להתחיל בבניית דירות דופלקס עם קיר אחד משותף, או דירות לזוגות צעירים בני שתי קומות לכל היותר".

מרכיב בעייתי נוסף הוא רצונה של האוכלוסיה להתגורר בקרבת משפחתם. רצון זה מקשה, למשל, בשיווק מגרשים בפרויקטים של בנה ביתך, משום שמשרדי הממשלה דורשים צפיפות דיור מסוימת, ומתנים את החוזה בתחילת הבנייה בתוך שנה או שנתיים. בגיאופוליס מציעים לאפשר הדרגתיות בבנייה, כדי לאפשר למספר אחים, המבקשים לרכוש יחד מספר מגרשים סמוכים לעשות כן, גם אם פער הגילאים ביניהם גדול יחסית.