שלושים וחמש שנים ימלאו השבוע לחיבור ירושלים יחדיו, אבל חגיגת האיחוד עצובה
במקצת. נאנח וכותב צוות פסטיבל ישראל, שהוחלט לקיימו השנה למרות הכל: "האסוציאציה
הראשונית של המילה פסטיבל היא של חגיגות, שמחה ועליצות, והרי בימים אלה כולנו
רחוקים מהתחושות הללו.. ניסינו להיפרד מההרגלים וליצור פסטיבל שאינו חגיגה
או מסיבה אלא רצף של רגעי התרגשות..."
איחוד הבירה היה בעירבון מוגבל מלכתחילה. סיסמת האיחוד היתה הודעתו של מפקד
חטיבת הצנחנים, מוטה גור עליו השלום, "הר הבית בידינו!". אבל ההחלטה המדינית
הראשונה שקיבלה הממשלה בעקבות מלחמת ששת הימים, ביוזמת משה דיין ז"ל, היתה
להשאיר את הר הבית בידם. סיבה אחרת לעירבון המוגבל שבמונח איחוד היתה דווקא
ההחלטה שלא להחליט, שקיבלה ממשלתו של לוי אשכול ז"ל, שבעקבותיה נשארה פתוחה
שאלת הריבונות על ארץ ישראל שממערב לירדן. ייתכן שהסכם עם המלך חוסיין מיד
אחרי המלחמה היה מביא לנו תיקוני גבול "לטרוניים" וגם הקמתה של עיריית גג בירושלים,
כאשר חלקה המערבי הוא בירת ישראל וחלקה המזרחי אינו בידה כלל, כי בירתו של
חוסיין הייתה רבת עמון.
מאחר שהדברים נשארו מעורפלים, התפתחות העניינים הניעה את ירדן לוותר - אולי
בשמחה - על אזרחיה הפלשתינים שבגדה המערבית, ואלה החלו לחלום ולהילחם על ירושלים
כבירתם. ישראל ניסתה, אמנם, להילחם במגמה הזאת כאשר סיפחה אליה את מזרח ירושלים,
אחרי שהעיר כולה הורחבה פי שלושה ושטחה עלה על 100 אלף דונם. במקביל להרחבת
השטח גם הורחבו הפריסה והאכלוס, כדי להבטיח רוב יהודי גדול בעיר.
הצרה היא, שאפליית הערבים בעיר המאוחדת כביכול לא מנעה את הצלחתם היחסית בתחרות
הדמוגרפית. אפליה זו בולטת מאז איחוד העיר בשירותים המוניציפליים וברישוי הבנייה.
בזמן האחרון קיבלה גם ביטוי מעניין, המוכיח את היעדר הקשר החיוני בין החוק
לבין הצדק: בית המשפט הורה לערבים לפנות בתים יהודיים בשכונת שמעון הצדיק המצויה
בין מערב ירושלים למזרחה. אבל עוד לא נמצא שופט שיפנה יהודים מבתים ערביים
במערב העיר. יש שווים ויש שווים יותר.
מסתבר שהערבים לא נבהלו ממיעוט השירותים וגם לא ממיעוט הזכויות החוקיות. מספר
ערביי ירושלים באמצע 1967 היה כ-65 אלף. במפקד האוכלוסין של 1972 נמנו בעיר
314 אלף תושבים, ומהם 230 אלף יהודים ו-84 אלף ערבים, כלומר כ-26% מתושבי העיר.
בסוף 2000 היו בירושלים 657 אלף תושבים, ובכלל זה 449 אלף יהודים ו-208 אלף
ערבים. משקל יהודי העיר ירד אפוא מ-74% ל-69%.
גידול האוכלוסיה הערבית נבע מריבוי טבעי גבוה ומהגירה פנימית חיובית, מסיבות
לאומיות וכלכליות כאחת. בה בשעה, הריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסיה היהודית החרדית
דווקא גרר הגירה שלילית ליישובים כמו ביתר עלית, בית שמש ועוד. תוך כדי כך
חלה גם הגירה שלילית חילונית מהעיר, שאינה מציעה הזדמנויות כלכליות מספיקות,
בעוד שפרצופה הפיזי והחברתי אינו מושך במיוחד. בין 1985 ל-2000, מספר היהודים
המהגרים לירושלים נע בין 11 אלף ל-18 אלף בשנה, אבל מספר היהודים המהגרים מהעיר
מדי שנה גדול יותר בשלושה עד חמישה אלפים.
עיריית ירושלים וגורמים ממשלתיים מסוימים, בעיקר במשרד הפנים המעוניין במשלמי
ארנונה למען אלה שאינם משלמים ארנונה בעיר, מאמינים, שאם יסופחו לבירה השטחים
שממערב לעיר תבוא ישועה לרוב היהודי. הסיכוי דווקא הפוך. אחת הסיבות לכוח המשיכה
הירוד של ירושלים הוא הפרצוף הרופס של מרכז העיר. "המשולש" והמעגל העירוני
הפנימי המקיף אותו הוזנחו משעה שהשטח העירוני שולש, כדי לכלול בעיר את נווה
יעקב בצפון ואת גילה בדרום. בניית המגורים במעגל החיצוני באה על חשבון המעגלים
הפנימיים וכך גם בניית מרכזי המסחר, המשרדים ויתר העסקים.
כל מרחב התפר שמשני עבריו של רחוב יפו הפכו לאתרים שבורים ורצוצים, שכל שומר
נפשו בורח מהם - בין אם מדובר במגורים ובין אם מדובר בפעילות עסקית או תרבותית.
בקצרה, מי שאינו מוכרח לגור בירושלים - בין אם הוא חרד ובין אם הוא חילוני
- מסתלק מירושלים.
גלישת העיר מערבה לא תפתור את הבעיה. סיפוח מבשרת ציון יכול להוסיף על 657
אלף תושבי העיר עוד 20 אלף לכל היותר. מדוע לכל היותר? מפני שלא מעטים מהם,
ודווקא מבין בעלי האמצעים, יגלשו בעצמם מערבה אל מעבר לזרועו הארוכה של אהוד
אולמרט. ממילא, רבים מהם עובדים וגם מבלים מחוץ לירושלים. בה בשעה, סיפוח מבשרת
ירושלים ימריץ את הבינוי בשלוחות הירוקות שבין אתר זה לבין העיר, ויהיה תחליף
מחודש לשיקום מרכז הבירה ומעגלה הפנימי, דבר שיקטין עוד יותר את כוח המשיכה
של מקבץ העיירות המתחזה כעיר בירה.
סיפוח מוצא או צור הדסה מועטות התושבים לא יתרום כמעט דבר לרוב היהודי בירושלים,
ודווקא יתרום גם הוא לנטיית המשפחות בעלות האמצעים לעבור ליישובים שקשה להכלילם
בתאוות הסיפוח של אהוד אולמרט. בקצרה, התוויית גבולות מוניציפליים חדשים לא
תפתור את בעיית הרוב היהודי בעיר, שגם מבחינה כלכלית אין בה הרבה מן המושך.
ואולי הבעיה הזאת אינה חשובה כלל? הנה, לא מזמן אושרה התוכנית לבניית מוזיאון
הסובלנות בגן העצמאות שבלב העיר ירושלים. בראש המתכננים עומד האדריכל הנודע
פרנק גרי. מאחר שמדובר במבנה שיתנשא לגובה 42 מטרים, ברור שהכוונה היא להכניס
בו המון סובלנות. ואם כך הדבר, באמת אין טעם בחישובים דמוגרפיים קטנוניים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
