האם ניתן להאשים בעל זכויות בנכס, שכנגדו הוצא צו הפסקת עבודה שיפוטי, באי
קיום הצו, מקום שמי שביצע את העבודות והחזיק בנכס הינו שוכר ששכר את הנכס מבעל
הזכויות? ביהמ"ש קובע, בנסיבות המקרה, כי בעל הזכויות נקט את הצעדים להבטחת
קיום הצו, בכך שהתרה במחזיק ודרש ממנו להפסיק את ביצוע העבודות, ולכן זוכה
בעל הזכויות מהאישום.
אגודה חקלאית בע"מ - בני ציון (להלן: הנאשמת) הינה המחזיקה של נכס מקרקעין
מכוח הסכם עם ממ"י. הנאשמת הגישה באמצעות הנאשמים 3-2 (היו"ר והמזכיר) בקשה
להיתר בנייה ל"מבנה חקלאי - חממה", ערוכה על-ידי אדריכל - הנאשם מס' 4. הנאשמת
השכירה את הנכס לחברת ש.י.צ אירועים בע"מ (להלן: המפעיל) לצורך הפעלת גן אירועים.
בפועל, בניגוד לבקשת ההיתר, בנה המפעיל במקום מרכז אירועים. לבקשת המדינה,
הוצא במעמד צד אחד צו שיפוטי להפסקת עבודות וצו שיפוטי למניעת פעולות. משלא
קוים הצו, הגישה המדינה כנגד הנאשמים כתב אישום, הכולל שני אישומים:
באישום הראשון - מואשמים הנאשמים באי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות,
בניגוד לסעיפים 240 ו-249 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק).
באישום השני - מואשמים הנאשמים במסירת הודעה כוזבת למוסד תכנון, בניגוד לסעיף
214 לחוק, בכך שבבקשה להיתר בנייה ל"מבנה חקלאי - חממה" לא צוין, כי הנאשמים
כבר בונים במקום מרכז אירועים. כתב אישום נדון בפני השופטת לורך בבימ"ש השלום
בכפר סבא.
האישום הראשון חוקיות הצווים - לטענת ההגנה, הצווים לוקים בפגמים יסודיים המביאים
לפסילתם. בעניין זה מציינים הסניגורים, כי הצו להפסקת העבודה אינו נתמך בתצהיר
כדין בהתאם לתקנה 3 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי
המבקש בלבד), תשמ"ג - 1982 (להלן: התקנות).
השופטת לורך דוחה טענה זו. בענייננו מדובר בתקיפה עקיפה של הצווים, שבה לא
ייטה ביהמ"ש לבטלם, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם
שנפל בצו, מצדיקות התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע. לא כל פגם מאיין
את הצו. עדיין שרירה וקיימת ההבחנה בין החלטה הבטחה מעיקרא לבין כזו הניתנת
לביטול. גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה,
לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה.
גם אם נפלו פגמים בהליכים שקדמו להוצאת הצווים על-ידי ביהמ"ש, אין בכך כדי
לקבוע שהצווים הוצאו בחוסר סמכות והם בטלים מעיקרא.
הפרת הצווים - בניגוד לעבודה הבסיסית שבסעיף 204 לחוק, שהינה עבירה מוחלטת,
הרי שבעבירות שעניינן הפרת צווים דרושה מחשבה פלילית. עבירות אלה נועדו להשיג
ציות לצווים ולהעניש ולהרתיע את מי שמזלזל בכך.
בעניין זה החובה המוטלת על מי שהצו מכוון אליו, לנקוט צעדים להבטחת קיום הצו.
היקף חובה זו תלוי בטיב המעשה נשוא הצו, במעמדו בכל הנוגע למעשה האסור של מי
שהצו מכוון אליו ובשליטה הנתונה בידיו לגרום לקיומו של הצו על-ידי אחרים.
לאחר שביהמ"ש בוחן את הראיות, הוא מגיע לכלל מסקנה כי הפרת הצו להפסקת עבודה
הוכח במידה הנדרשת.
למרות האמור לעיל, מגיע ביהמ"ש למסקנה, כי אין להרשיע את הנאשמים באי קיום
הצווים.
מן הראיות שהובאו לא עולה מעורבות של הנאשמים 3-1 בביצוע הבנייה ו/או בהפעלת
גן האירועים, לאחר הוצאת הצווים ומסירתם לנאשמים שהוא המועד הרלוונטי לאישום.
עדי התביעה העידו, כי לא ראו מי מן הנאשמים במקום.
צו הפסקה שיפוטי ומניעת פעולות, בדומה לכל הוראת בית משפט שסעיף 287 לחוק העונשין
חל עליה, מחייב את מי שהצו מכוון אליו לנקוט צעדים להבטחת קיומו של הצו. כשניתנו
החלטות בבתיהמ"ש ביחס לבנייה ללא היתר, פעלו הנאשמים בפנייה בכתב, ישירות או
באמצעות בא כוחם, למפעיל והורו לו להפסיק לאלתר את העבודה.
אכן, הדעה אינה נוחה מכך שהנאשמים 3-1 הסתפקו בכתיבת מכתבים ומסירתם למפעיל
ותו לא. במישור הציבורי הנאשמת, שאמורה לשמור על אכיפת חוקי התכנון והבנייה
בתחומה, לא נהגה באופן הראוי.
עם זאת, בהיעדר ראיות אחרות, די בהתנהגות הנאשמים בשליחת המכתבים ובהתחייבויות
הצדדים על-פי ההסכם ושאר הנסיבות לעורר את הספק הסביר במשפט הפלילי.
עבירה של הפרת צווים של ביהמ"ש באופן בוטה הינה חמורה, ואכן מחייבת נקיטת הליכים
כנגד מבצע העבירה.
לפיכך, תמוה מדוע הרשויות השונות, לרבות המאשימה, לא טרחו להוציא צווים ולהעמיד
לדין דווקא את מי שבפועל מבצע את הבנייה ומפעיל את האתר, אחראי על כך וממאן
להיענות לפניות הנאשמים להפסיק הבנייה. התנהגות זו תמוהה ביותר, וזאת נוכח
טענת המאשימה, כי מדי יום נערכת מסיבה במקום עד הגשת כתב האישום וגם לאחר מכן.
לאור האמור לעיל, מששוכנע ביהמ"ש כי בפעולות הנאשמים 3-1 יש לפחות כדי לעורר
ספק סביר אם לא נקטו צעדים להבטחת קיום הצווים, מזכה אותם ביהמ"ש מחמת הספק
מן העבירות המיוחסות להם באישום הראשון. מן הראיות שהובאו לא עולה כל מעורבות
של הנאשם 4 בביצוע הבנייה ו/או בהפעלת גן האירועים. הנאשם לא נראה במקום ואף
לא נמצאו תוכניות עבודה ערוכות על-ידו. התביעה אף לא טוענת למעורבות כזו. למעשה,
הוכח באופן פוזיטיבי, כי במקום מתבצעת בנייה על-ידי חברה המעסיקה קבלנים ומהנדסים
מטעמה.
הוכח, כי מרגע שנודע לנאשם 4 כי נעשית בנייה במקום וזאת מבלי שנתקבל היתר כדין,
הוא שלח למפעיל מכתב המורה לו להפסיק את העבודה וכי הדבר נעשה ללא ידיעתו והסכמתו.
למעשה, לא הוכח כי הנאשם 4 ידע על קיום הצו לפני המועדים בהם מיוחסת לו הפרתם.
לפיכך, כיצד יכול היה להיות אחראי להפרת הצווים בטרם נודע לו עליהם?
אכן, אחריותו של מהנדס הינה מוחלטת ומוגברת כאשר מעורב הוא בבנייה ואמור לפקח
עליה. ואולם, אין זה המצב בענייננו. מלכתחילה לא נעשתה עבודת הבנייה באחריותו,
פיקוחו ומעורבותו של הנאשם 4. כל עוד לא נתקבל היתר המאפשר התחלת הבנייה, לא
נכנס הנאשם לתהליך האחריות והפיקוח. לפיכך, מזכה ביהמ"ש את הנאשם 4 זיכוי מוחלט
מן העבירות המיוחסות לו באישום זה.
האישום השני
יסודות העבירה בניגוד לסעיף 214 הינם:
(א) מסירת ידיעה למוסד תכנון, (ב) שהמוסר יודע כי היא כוזבת או כוללת פרט מטעה
חשוב, (ג) כל זאת מתוך מטרה להשיג אישורה של תוכנית. המדובר בעבירה הכוללת
יסוד נפשי ברור, כאשר מסירת מידע מתוך טעות או אף מחמת התרשלות לא תהווה עבירה.
לאחר שמיעת הראיות מגיעה השופטת לורך לכלל מסקנה, כי עובדות כתב האישום ויסודות
העבירה לא הוכחו במידה הנדרשת בהליך פלילי. על-פי עובדות כתב האישום, הנאשמים
נמנעו בבקשה להיתר מלמסור את הידיעה, לפיה "הם בונים במקום מרכז אירועים אשר
כולל מבנים שונים וביניהם 3 מבנים מקורים בגודל העולה על 3,000 מ"ר". ואולם
עובדות אלה כלל לא הוכחו.
אם היה שוני בין המפה המצבית המצוינת בבקשה להיתר לבין המצב באתר, אין המדובר
בפרט מטעה חשוב מתוך מטרה להשיג אישורה של התוכנית. לכל היותר יש מכך ללמוד
כי נעשית בנייה במקום ללא היתר ובניגוד למתואר בבקשה שהוגשה ואשר טרם נתקבל
היתר בגינה.
בכל הנוגע לנאשם 2, הוא כלל לא חתום על התוכנית ומתעורר לפחות ספק ביחס לשאלה,
אם ידע את פרטי הידיעות למוסד התכנוני, כפי שבאות לביטוי בתוכנית זו.
וביחס לנאשם 4 כלל לא הוכח שידע אז על קיומה של בנייה באתר, ובוודאי שלא ניתן
לומר עליו כי הוא בונה גן אירועים במקום, כלשון עובדות כתב האישום. כפי שצוין,
בכל הנוגע לאישום הראשון אף ביחס לנאשמים 3-1 לא ניתן לומר כי הוכח כי הם בונים
במקום גן אירועים, שעה שפנו למפעיל להפסיק את הבנייה.
לטענת המאשימה, "עשו הנאשמים קנוניה יחד עם המפעיל לבקש מהוועדה היתר לחממה,
וזאת בידיעה שבפועל הם מקימים גן אירועים ולמרות שעל-פי התוכנית החלה על האתר,
לא ניתן להקים ולהפעיל בהם גן אירועים". לטענת הנאשמים, נוהג מקובל הוא להגיש
תחילה בקשה לחממה, שזה מתאים לתב"ע של המקום וניתן לקבל היתר בנייה, ואז בשלב
מאוחר יותר להגיש בקשה לשימוש חורג.
אמנם קיומו של נוהג כשלעצמו, אין בו כדי להכשיר את שאסור על-פי דין - קובעת
השופטת לורך - אך יש בו, בהצטברו לשאר הנסיבות, כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר
ביצוע העבירה. ראוי היה אמנם, כי הנאשמים יציינו כבר בעת הגשת הבקשה כי המדובר
בבקשה להיתר לחממה אשר בעתיד יתבקש לגביה שימוש חורג כגן אירועים, ואולם אין
כדי לקבוע כי הימנעות מציון עובדה זו מהווה עבירה לפי סעיף 214 לחוק.
ייתכן שהנאשמת לא נהגה באופן ראוי והולם את מעמדה, כאשר לא חשפה מראש את כוונתה
העתידית. ואולם, בשוקלו את כלל הנסיבות, מגיע ביהמ"ש למסקנה, כי הנאשמים נקטו
ופסעו בדרך שהותוותה ולא מתוך כוונה להטעות.
הנאשמים העלו אף את טענת ההגנה מן הצדק. קשה שלא לבוא בטרוניות למאשימה - קובעת
השופטת לורך - אשר לא עשתה את המתחייב מן החוק ובוודאי מנסיבות המקרה, להעמיד
לדין גם את המפעיל ולנקוט בהליכים חוקיים רבים העומדים לרשותה על מנת להפסיק
את המשך הפעלת האתר. מן הראיות עולה, כי צווים רבים הוצאו ביחס לאתר, דיונים
רבים נערכו בביהמ"ש, ובכל אותה עת ממשיך ופועל גן האירועים, כאשר כנגד מי שאחראי
לכך ויוצא נשכר, לא נעשה דבר.
ביהמ"ש קובע, כי אין המדובר במקרה דנן באותה התעמרות והתנהגות של הרשות המצדיקה
ביטול כתב האישום נגד הנאשמים 3-1. לא כך הוא הדבר ביחס לנאשם 4. טיעון זה
יש לקבלו בהצטברו לשאר הנימוקים לצורך זיכויו בדין.
התוצאה הסופית: ביהמ"ש מזכה מחמת הספק את הנאשמים 3-1 מן העבירות המיוחדות
להם, ואת הנאשם 4 זיכוי מוחלט מן העבירות נשוא האישום הראשון ומחמת הספק מן
העבירות נשוא האישום השני.
עמק 5122/00.
בימ"ש השלום בכפ"ס.
השופטת: רות לורך.
בשם המאשימה: עו"ד בונה.
בשם הנאשמים: עו"ד ניסן שריפי.
כתבות
ני"ע
