הדייגים לא נפלו ברשת ההריסה

מדינת ישראל הגישה בקשה למתן צו להריסת מבנים בשפך הירקון באיזור השיפוט של עיריית תל-אביב, המכונים "כפר הדייגים". ביהמ"ש קובע, כי קיים חשש ממשי, כי המדינה הגישה בקשה למתן הצו על מנת לפנות את תושביו של כפר הדייגים, מבלי לפצותם או למצוא להם דיור חלופי. ביהמ"ש מותח ביקורת על המדינה אשר בחרה בדרך זו, המהווה פגיעה בקניין התושבים על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בקשת המדינה למתן צו הריסה הסתמכה על הוראות חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). סעיף 212 לחוק מאפשר הגשת בקשה למתן צו הריסה, במקרים בהם בוצעה בנייה בלתי חוקית למעלה מחמש שנים לפני מועד הגשת הבקשה. במקרה כזה, העבריין, אם ידועה זהותו, איננו בר עונשין מחמת התיישנות. עובדה זו אינה הופכת את הבנייה לחוקית. על מנת שאפשר יהיה ליתן צו כאמור, על המבקש לשכנע כי נתקיימו שני תנאים מצטברים. האחד, כי נעברה עבירה שבגינה יש לתת צו הריסה. השני, שהעבריין איננו בר עונשין.

בענייננו, העיד בפני ביהמ"ש מומחה לקריאת מפות תצלומי אוויר. מעדותו ניתן היה להסיק, כי חלק מהמבנים היה קיים עוד בשנת 1917, ואילו חלק אחר הוקם במועד כלשהו לפני שנת 1923. התושבים בכפר הדייגים הם בנים של תושבים, אשר התגוררו בכפר עוד לפני קום המדינה. לאור עדות המומחה, קבע ביהמ"ש, כי התושבים לא הם שבנו את המבנים.

סעיף 212 לחוק מתייחס לעבירות שבוצעו על פי הוראות החוק. כלומר, בוצעה בנייה הטעונה היתר, בלא שניתן היתר כדין. בתי משפט כבר פסקו, כי יש לפרש את הוראות הסעיף כחלות גם על בנייה בלתי חוקית, שבוצעה לפי פקודת בניין ערים משנת 1936, וגם פקודת בניין ערים משנת 1921. שלושת החיקוקים הללו יוצרים רצף אחד, הקובע כעבירה כל בנייה בלא היתר. בנייה שהיתה בלתי חוקית על פי החוק הקודם, ניתן לדרוש הריסתה על פי החוק הקיים.

לו היתה המדינה מוכיחה, כי הבנייה בוצעה בשלב כלשהו לאחר שנת 1921, ניתן היה לטעון, כי בוצעה תוך כדי ביצוע עבירה, ולכן יש מקום לדרוש צו הריסה. כאשר קיים ספק באשר למועד הקמת המבנים, ספק זה צריך לפעול לטובתם של התושבים.

ביהמ"ש סבור, כי לא הוכח לפניו מעל לכל ספק סביר, כי הבנייה בוצעה בלא היתר כדין. המדינה טענה, כי לא מצאה היתרי בנייה בעיריית תל אביב, וגם לא את תיקי הבניין. גם אם נניח, כי המבנים נבנו לאחר שנת 1921, הרי שברור שנבנו לכל המאוחר בשנות ה-20, ושלא על ידי התושבים. בנסיבות אלו אין התושבים יכולים לאמר דבר לעניין היתרי הבנייה. יתר על כן, מאחר שמדובר במבנים מתקופת המנדט, הרי שהאפשרות שהיתרי הבנייה הושמדו או לא אותרו איננה תיאורטית כלל וכלל.

המבנים אינם עולים בקנה אחד עם השיקולים התכנוניים של הקרקע. הקרקע ממוקמת בשפך הירקון ומיועדת להיות פארק ציבורי פתוח. תוכנית זו אושרה בשנת 1969, אך לא יושמה עד היום ואין תוכנית מפורטת המאפשרת את יישומה. בינתיים הוקמו בית לוויות עירוני, חניון אוטובוסים ומתקנים של חברת החשמל. מבנים אלו אינם תואמים את תוכנית המיתאר. לכן לא ניתן לטעון, כי המבנים, נשוא הדיון, מעכבים את ביצועה של תוכנית המיתאר.

צו הריסה אינו דבר שניתן כדבר שבשיגרה. ביהמ"ש מצווה לשקול בכל מקרה ומקרה, אם מתן הצו מוצדק ודרוש בנסיבות העניין. על המבקש צו הריסה לשכנע את ביהמ"ש, כי קיים טעם מיוחד, מעבר לקיומה של הבנייה הבלתי חוקית, המצדיק את מתן הצו. סעיפים 3 ו-8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אוסרים כל פגיעה בקנייננו של אדם אלא לתכלית ראוייה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כל אלו מחייבים את הרשות להביא בפני ביהמ"ש נימוקים משכנעים להריסת מבנה, המשמש אדם לעסק או למגורים, בלא שהורשע בבנייתו. בעיקר אם האדם עושה שימוש במבנה תקופה ארוכה באין מפריע.

ההליך על פי סעיף 212 לחוק נועד לאפשר הריסת מבנה בלתי חוקי, כאשר לא ניתן להעמיד לדין את העבריין. כוונת המחוקק היתה למנוע הנצחת הבנייה הבלתי חוקית, גם אם כתוצאה מכך עלול הבעלים החדש של המבנה להיפגע. בכך העדיף המחוקק את האינטרס הציבורי של סילוק המבנים הבלתי חוקיים. השיקולים המנחים הם, בין היתר, נזקיה של הבנייה הבלתי חוקית, ידיעתו של הנאשם על ביצוע העבירה, מידת החריגה, הבעיות הכרוכות בהחזרת המצב לקדמותו, משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה. שיקולים נוספים הם השקעותיו של בעל המבנה, והאפשרות שהריסת המבנה תשלול ממנו מקום מגורים. כמו כן יש לבחון אם הבקשה להריסת המבנה אינה נובעת משיקולים זרים, כגון שאיפתה של הרשות שלא לתת פיצויים לבעל המבנה.

ביהמ"ש סבור, כי בענייננו קיים חשש ממשי, שהמדינה הגישה את הבקשה, על מנת לפנות את התושבים בלא מתן פיצויים. יש מקום להניח, כי התושבים הם בעלי רשות בקרקע, ובהתחשב בתקופה הארוכה שהם יושבים באין מפריע, עשוי רשיון כזה להיות בלתי-הדיר, ובעל הקרקע יהיה מנוע מלבטל את הרשיון. ביהמ"ש מתרשם, כי מטרת הבקשה לא היתה לקדם יישומה של תוכנית מיתאר רדומה, אלא לסלק את התושבים מהקרקע בלא מתן פיצוי או דיור חלופי, או לזכות בקלף מיקוח חשוב במשא ומתן על תשלום הפיצויים. התרשמות זו, לדעת ביהמ"ש, אינה משוללת יסוד. המדינה עותרת בבקשתה להחריב למעשה עד היסוד את "כפר הדייגים", שבו מתגוררים אנשים אשר תורמים למקום בהימצאותם בכפר. בקשתה של המדינה מרחיקה לכת.

ביהמ"ש סבור, כי היה על המדינה ללכת בדרך המלך, של הגשת תביעות פינוי, במסגרת הליכי הפקעה, וקיום דיון ממצה בזכויות התושבים בקרקע. התוצאה: הבקשה למתן צו הריסה נדחתה.

מפי השופט: ד"ר עמירם בנימיני.

ת.ב. 364/92 המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיבים: מזרחי אהרון ואחרים.

בשם המבקשת: עו"ד ב. בהרב.

בשם המשיבים: 3,4,7,8 עו"ד י. תורג'מן.

בשם המשיב 6: עו"ד ד. שלום. « «הדייגים לא נפלו ברשת ההריסה «ביהמ"ש דחה את בקשת המדינה למתן צו להריסת מבנים ב"כפר הדייגים" בשפך הירקון. להערכתו, מטרת הבקשה לא היתה לקדם יישום תוכנית מיתאר רדומה, אלא לסלק את התושבים מהקרקע בלא מתן פיצוי או דיור חלופי רחל-בת ערקובי