עבודה עברית

זכייתו של האדריכל הצעיר מיכאל ארד בתחרות לתכנון אתר ההנצחה לאסון התאומים ב"Ground Zero", הכתה גלים ברחבי העולם בשבוע שעבר, וזכתה לשבחים ולביקורות מצד אנשי מקצוע, בני משפחות הנספים ובעלי עניין שונים. בארץ התלוותה לזכייה גם גאווה לאומית, שהרי הוא "אחד משלנו". אנחנו זוכרים אותו מגולני. רק במקרה הלך ללמוד בארצות הברית ונשאר שם. ציניקנים יכולים לזלזל בתחושת השותפות הזו, אבל קשה להתעלם מכך שארד אינו הישראלי הראשון שמצליח למצות היטב את הצורך בזיכרון ובהנצחה, כאן ובעולם. למעשה יש לנו מעין ענף ייצוא קטן של אמנים ואדריכלים העוסקים בין השאר בהנצחה.

כשאני שואלת את דני קרוון, מבכירי הפסלים הפעילים כיום בעולם, אם יש לנו, הישראלים, איזה כישרון מיוחד לזיכרון ולהנצחה, הוא מחייך ועונה לי בציטוט מדבריו של ישו לקיסר הרומי, כשנשאל אם הוא מלך היהודים: "אתה אמרת". האמן מיכאל אולמן עיצב בברלין אתר הנצחה המזכיר בעדינות את שריפת הספרים; עבודות של קרוון עצמו נמצאות בצרפת, בספרד ובגרמניה; האנדרטה שתכנן אל מנספלד (אדריכל מוזיאון ישראל) למלך בורמה בשנות ה-60 (ולא זכתה להיבנות, בשל המהפכה שהתחוללה שם); והמוזיאון היהודי של דניאל ליבסקינד עליו נאמר בביקורת ובהערכה גם יחד, שהוא יותר מונומנט זיכרון מבניין. אפילו תוכניתו הגרנדיוזית של ליבסקינד לבניית המגדל שיחליף את מגדלי התאומים, עסקה מלכתחילה בהנצחה ובסימבוליות. רק בעקבות ביקורת ציבורית הוחלט לצרף למגדל מונומנט זיכרון שיעמוד בזכות עצמו.

קרוון: "אפשר לומר שיש איזה פנומן שמעורר מחשבה ותהייה. ברור שבנושאים יהודיים, הקשורים לזיכרון העם היהודי, מזמיני העבודות נוטים לחפש מישהו יהודי או ישראלי, שיעשה את עבודת ההנצחה. לפעמים זה אפילו מרגיז אותי. אני כבר אמרתי כמה פעמים 'שהם יעשו את זה, למה אנחנו. הרי הם עשו את המעשים, אז שהם יתמודדו עם ההנצחה'... אבל אנחנו עם של זיכרון. עם שחי 2000 שנה בסיטואציה של שימור הזיכרון. ומה שקרה לנו בארץ, עם כל הניסיון לא לשכוח, אנחנו כל הזמן עוסקים בהנצחה ובשיכחה, בעיקר של העבר הקרוב. היום לא זוכרים מי היה בן-גוריון, היום הוא שדה תעופה. אנחנו זוכרים את החללים והיום גם זה לא, כי יש כל כך הרבה. אנחנו חיים בניגודים נוראיים: מצד אחד, זוכרים שאלוהים נתן את הארץ לאברהם ולזרעו, ומנגד שוכחים שזרעו הוא גם ישמעאל. שוכחים שברכת ראש השנה שאנו מצטטים היא ברכת המלאך לישמעאל כשגורש עם אימו, הגר. אבל ככלות הכל, אני מאמין שכל הפניות לאמנים ישראלים ויהודים לעבוד בעולם באתרי הנצחה, נבחרו בעיקר בשל איכות העבודה האמנותית שלהם".

במקרה של מיכה (אולמן), הייתה תחרות, ועבודתו נבחרה כי הייתה הטובה ביותר, ללא ספק. לא בגלל שהוא יהודי או ישראלי. גם במקרה הנוכחי של מיכאל ארד, אין לי ספק שהשאלה אם הוא ישראלי הייתה רלוונטית לבחירה בתוכנית שהגיש".

הפסלת דרורה דומיני, שיחד עם הצלמת פראנס לבה-נדב חקרה את אתרי הזיכרון וההנצחה בארץ, והוציאה את הספר "כל מקום, נוף ישראלי עם אנדרטה", (הוצאת חרגול 2002) אומרת: "האנדרטאות הן צומת ענק של ישראליות. צומת של מיתוסים ומסורות עיצוביות, אמנותיות, עדתיות, היסטוריות: זה היה כל כך מרתק שאפילו נשאבתי לזה. הנושא שהטריד אותי היה היחס בין אמן לממסד. בשנות התקומה והקונצנזוס (בעיקר 1948-1967) הדברים היו יותר מובנים מאליהם, בעקבות מסורות אירופיות גם הממסד קיבל לחיקו את האמנים והאמנים ראו עצמם כחלק מהציבוריות הישראלית. כך, במקביל להתבגרות המדינה והאתוס הצברי-ארצישראלי, התפתחה 'אמנות ההנצחה'.

"בניגוד למה שהיה מקובל באירופה - שפסל חשוב היה יוצר פרוטוטיפ לאנדרטה, ואת אותו מודל שיכפלו מאות פעמים והציבו בכל יישוב - בארץ, נקראו פסלים-אמנים מהשורה הראשונה להשתתף ביצירת האנדרטאות ואתרי ההנצחה. נוצר גוף של יצירות ייחודיות. כאן היה קשר בין בניית אנדרטאות לבין התפתחות הזירה האמנותית: קרוון (אנדרטת חטיבת הנגב), תומרקין (האנדרטה בכיכר רבין), יחיאל שמי, מיכאל גרוס (האנדרטה באוניברסיטת תל אביב)".

דומיני מתייחסת לעובדה שארד הוא אדריכל ולא אמן: "אצל פסלים תמיד עולה השאלה איך משתפים פעולה עם מזמין העבודה, לאור התפיסה שפיסול הוא משהו מאוד אינדיבידואלי ולא עושים אמנות לפי הזמנה. לעומתם, לאדריכלים יותר נוח עם הגדרות של יחסי לקוח-יוצר, כי זה מה שהם עושים בדרך כלל. נכון שגם אדריכלים נאמנים ליצירה ולאג'נדה שלהם, אבל הם פועלים יותר לפי הזמנה והגדרות מוכתבות".

בספרן של דומיני ולבה-נדב מופיע מאמרו של ד"ר יהושע בר-יוסף מאוניברסיטת בן גוריון, העוסק במשמעות הטקסים הנערכים סביב אנדרטאות. בין היתר הוא מציין כי אנדרטאות הן אתרים "רדומים" במשך רוב הזמן. 'פעם בשנה הן מתעוררות לחיים, כאשר באים לערוך בהן טקס לזכר המתים. לעומת זאת, יש אתרי זיכרון שהשכילו להפוך לנגישים יותר ומעוררי עניין. בין אלה דומיני מציינת את אתר לטרון של חיל השריון ואת אתר ההנצחה של חטיבת גולני. בשני המקומות, אגב, גובים דמי כניסה ומשולבות "אטרקציות" בדמות סרטים ומצגות, בנוסף לפונקציית ההנצחה.

גם במקרה של אתר ההנצחה לאסון התאומים מדובר יותר באתר תיירות ומוקד עלייה לרגל מאשר באנדרטה רדומה שתזכה להתעורר בימי הטקס בלבד. אוצר המוזיאון לאמנות מודרנית, טרנס ריילי (Terence Riley), ציין כי התוכנית של ארד טובה במיוחד, בזכות פשטותה ומכיוון שהיא משוללת סממני פולחן דתיים. גם אם בתקופה הראשונה יכולים לשהות במקום עשרות אלפי אנשים, אמר ריילי לעיתון המקוון "ניוזדיי", הרי שברבות השנים, כאשר תתמעט תנועת המבקרים במקום, הוא יוכל להפוך לכיכר עירונית, ולא יהיה מנוכר לסביבתו.

האתרים שבונה קרוון הם מקומות חיים. "ברוב העבודות שלי יש מקום לילדים לשחק, זו אחת המחמאות הכי גדולות שאני מקבל. כי ילדים הם באמת לא מקולקלים, אף אחד לא אמר להם שזו עבודה טובה או לא, הם פשוט חווים את המקום", הוא אומר. "בתחרות לאתר התאומים לא השתתפתי, כי אני בדרך כלל לא משתתף בתחרויות, למעט אתר הזיכרון לשואה בברלין. אז הצעתי הצעה שכמובן לא התקבלה: פרחים צהובים - טלאי צהוב ענק מפרחים. ביקשו ממני לשנות את הצעתי ולא הסכמתי. הוזמנתי לכמה אנדרטאות שקשורות לשואה ולזיכרון יהודי, ולאו דווקא בגלל היותי ישראלי או יהודי אלא בגלל היצירה הספציפית שלי. עכשיו הזמינו אותי המועצה הצוענית להקים אנדרטה לשואת הצוענים, לא בגלל שאני יהודי אלא בגלל שאני פסל.

"עוד דוגמה אחת, מחנה המוות גורסט בצרפת. יום אחד פנה אלי איש שהציג עצמו כבן של לוחם בבריגדה הבינלאומית של הרפובליקנים בספרד, שנכלא במחנה גורסט. הוא הגיע אלי דרך אוצר שהמליץ עלי. אני לא הכרתי את המקום. התלהבתי וחשבתי שזה עניין ספרדי ואז הייתי בשוק, הסתבר שזה היה מחנה כפייה שהגיעו אליו אחרי עליית ממשלת וישי כל היהודים, ההומוסקסואלים, הקומוניסטים ומתנגדי המשטר. כך שבמקרה הגעתי שוב להנצחת השואה".

* מה דעתך על התוכנית של ארד?

"זה נשמע לי פשוט, וזה טוב. זה משתמש באלמנטים שמוכרים לי באמנות העכשווית וגם באמנות שלי. הקונספט בקווים הכלליים שלו נראה פשוט, נכון ועשוי להיות הצלחה. אני אוהב לצטט את מה שאמר מיס ואן דר רוה: 'אלוהים נמצא בפרטים'. כשאכיר את הפרטים ייתכן שיהיו נפלאים. אני חושש מאוד מההכתבות והתוספות שהלבישו עליו. אני לא אוהב התערבויות כאלה בעבודות שלי. גם כשהייתי צעיר בן 32 ועשיתי את אנדרטת חטיבת הנגב בחרתי לבד את היועצים והעוזרים, לא קיבלתי הכתבות".

* בתוכנית של מיכאל ארד, הבניינים שנחרבו תופסים הרבה יותר תשומת לב מהאנשים שנהרגו.

"איני יודע איך זה נפתר, אבל אי אפשר להימנע מציון השמות, ככתוב 'דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה'". *