הנאשם היה יכול להציל את עורו

הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה הגישה כנגד בויראת שוכרי (להלן: "הנאשם") כתב אישום בגין אי ציות לצו בימ"ש - עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), לפיו לאחר שהורשע הנאשם בדין, הוטל עליו, בין היתר, להרוס מבנה שהוקם ללא היתר על קרקע המוכרזת כקרקע חקלאית, מבנה בקומת עמודים חלקית, מסד ועליו קומת מגורים בשטח של 168 ממ"ר, ומעליה קומת מגורים בשטח של 90 ממ"ר. אלה הוקמו על אדמה השייכת לנאשם בשכונת אלביאר בעיר אום אל-פאחם (להלן: "המבנה").

כתב האישום נדון בפני השופט מסארווה מוחמד מבית משפט השלום בחדרה. הנאשם העלה טענה מקדמית, לפיה עומדת לטובתו טענה של הגנה מן הצדק. לטענתו, בשנים האחרונות חלה התקדמות במצב התכנוני באיזור בו הוקם המבנה, ועניין הלגיטימציה נראה קרוב יותר מאשר בעבר. העיכובים במצב התכנוני חלקם תלויים בוועדות התכנון למיניהן, וחלקם תלוי בעיריית אום אל-פאחם.

בשנת 2002, חלה התקדמות במצב התכנוני, כאשר משרד הפנים לקח על עצמו הטיפול בהכנת תוכנית אב ותוכנית מתאר.

הנאשם טוען, כי לנוכח ההתקדמות בהליכי התכנון, יהא זה מן הדין להורות על עיכוב ההליכים, מאחר ואין ביהמ"ש יכול להעניק לו משפט הוגן, שכן ניהולו של התיק יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות.

השופט מסארווה סוקר תחילה את ההלכות הכלליות הנוגעות לטענת הגנה מן הצדק. הגנה זו - קובע השופט מסארווה - נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל אישום, העומד בסתירה לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית.

השלכתה של הפעלת ההגנה מן הצדק, לאחר הגשת כתב אישום, הינה ביטולו, וזאת ללא קשר לאשמת הנאשם. במילים אחרות, אין בהפעלת ההגנה מן הצדק כדי לשלול אחריות מן הנאשם, אלא יש בכך כדי לומר, שמקומה של אחריות זו אינה באולמו של השופט.

טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי. הגנה זו אינה נטענת לעיתים קרובות, ומתקבלת היא לעיתים רחוקות יותר.

בפרשת הבנקאים בוויסות מניות הבנקים, הידוע כפרשת ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל. נפסק, כי תורת ה"הגנה מן הצדק" תופעל במשורה, ורק במידה שאין כל טענת הגנה אחרת לזכותו של הנאשם, ורק כאשר מתברר כי התנהגות הרשויות הינה "בלתי נסבלת", "שרירותית" או "שערורייתית". יש שהשתמשו במונחים כגון: "המזעזע את המצפון", או "אין הדעת סובלת".

מכאן לענייננו. המדובר בנאשם אשר איתרע למזלו, נולד וגדל בשכונה משכונותיה של העיר אום אל פחם, אשר הליכי התכנון בה, במשך שנים רבות, לא קודמו, ובהעדר קרקע זמינה לבנייה למגורים, בנה את ביתו על קרקע שבבעלותו ושייעודה חקלאי.

כאמור, טענה מן הצדק תעמוד לו לנאשם רק בהעדר הגנה אחרת. והכוונה להגנה, או אמצעי, אשר יכול הנאשם למצות טרם יהיה חייב בביצוע הצו. נשאלת השאלה, האם עומדים לנאשם ההליכים ו/או אמצעים אחרים ל"הציל את עורו" מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

על פי סעיף 207 לחוק, ביהמ"ש רשאי, אם ראה טעם לעשות כן, להאריך מועד שקבע לביצוע צו ההריסה.

הנאשם לא ניצל את זכותו העומדת לו בסעיף 207 לחוק, לבקש להאריך המועד ולמנוע בכך שתי סכנות: האחת העמדתו לדין, והשנייה קבלת ארכה לביצוע צו ההריסה והענקת תוחלת חיים לבית מגוריו. הנאשם לא עשה כן, ובמקום זאת ישב בחיבוק ידיים, תוך המתנה לרשויות התכנון להביא תוכנית המתאר. שהרי ידע, או שיכול היה לדעת, שהליכי תכנון עפ"י חוק התכנון והבנייה כרוכים בבירוקרטיה של שנים, ומעבר ועדות ומוסדות רבים, ואישור תוכנית מחייב מעבר פרקי זמן סטטוטוריים, דיונים, תיקונים, אישור להפקדה, הפקדה ופרסום, שמיעת התנגדות ואישור למתן תוקף.

חלופה אחרת עמדה לנאשם - ליטול על עצמו הליכי תכנון בזעיר אנפין, של תוכנית מפורטת נקודתית לשכונה, או לחלק ממנה הנוגע לחלקה או למגרשים שבבעלותו, תוכנית מפורטת שתהא נגזרת מתכנון כולל של השכונה בשלמותה.

סיכומם של דברים, בנסיבות העניין שבפנינו - קובע השופט מסארווה - ובהתחשב בעובדה שהנאשם תושב אחת השכונות של העיר אום אל-פחם, ושמועצת העיר והנהלתה מופקדים על קידום הליכי התכנון, תוך העמדת יזמות תכנוניות לשכונות העיר, אין לראות במוסדות התכנון אחראים בלעדיים להעדר תכנון במקום מגוריו של הנאשם, וההליכים הננקטים היום, יכולים היו להתחיל ולהתבצע בשנים עברו.

הליכי התכנון לתחום שיפוטה של העיר אום אל-פאחם אינם חייבים להתבצע בתוכנית אחת, אשר תכלול את כל השכונות והפרברים של העיר בצוותא. הרשות המקומית יכלה לפעול ולקדם הליכי התכנון בשכונות ובחלקים.

מועצת העיר אינה חייבת להמתין ליוזמה של מינהל התכנון, הוועדה המקומית המחוזית ומשרד הפנים, והנהלת העיר המופקדת על ניהול ענייני העיר, לרבות תכנון ובנייה, תוך הקצאת משאבים לכך, רשאית ואף חייבת לקדם את ענייני התכנון בשכונותיה השונות של העיר לרווחת התושבים.

בנסיבות העניין, אין לראות את התנהגות הרשות, הרשות המאשימה, "שערורייתית", "שרירותית", "המזעזעת את המצפון", ש"אין הדעת סובלתה", להצדיק ביטול כתב האישום, כמתבקש מהטענה של "הגנה מן הצדק".

התוצאה הסופית: הבקשה נדחתה.

ת.פ. 02/3571, בימ"ש השלום בחדרה, השופט: מסארווה מוחמד.

בשם המאשימה: עו"ד בלוק.

בשם הנאשם: עו"ד אגרביה.