"חולדאי, פנה אותי ותפצה אותי"

מאמרו של מהנדס העיר ת"א, דני קייזר, ב"גלובס נדל"ן" ("טובלים והתקשורת בידם", 1.11), הוא בבחינת שיעור יוצא דופן בסילוף פראי של עובדות. מאמרו מלמד על כוחן המתעתע של מילים, ועל כך שלא רק "ידע הוא כח" - גם חוסר ידע וסבילות ציבורית הם כוח בידי מניפולטרים. עובדה. יכול מהנדס העיר לבלבל לחלוטין את היוצרות, ולמכור לציבור גרסה שאין בינה ובין המציאות ולו קשר רופף.

תקציר העלילה: באופן מתמיה, הודיע ב-2002 ראש העיר רון חולדאי על כוונתו להרוס את בריכת גורדון לצורך יצירת "רצף טיילת" מיפו ועד הרצליה. מבדיקות שערכתי בשטח ובתיקי בניין מצאתי, כי במתחם הבריכה קיימות כבר שתי דרכים בפועל לצורכי טיילת, שתוכננו ואושרו בתכניות בנין עיר ובחוזי החכירה: האחת בצידה המערבי של הבריכה, נושק לים במרינה, והשנייה בצידה המזרחי. ובכך, הניסיון לייצר עילת פינוי לצורך מתן פיצוי שלא כדין - נשמט!

אבל חולדאי-קייזר לא מתעייפים. קומבינת הפינוי-פיצוי עבדה בעבר ומעוררת תאבון לעתיד. כך למשל, מתחם הדולפינריום, שהיה עסק מת, הוקם לתחייה ע"י חולדאי בטענת פינוי פיצוי מהסוג שלפנינו. היזם יוסף בוכמן זכה לפיצוי מן ההפקר. את מתחם הדולפינריום צריך היה לפנות ללא פיצוי, בשל הפרה יסודית של חוזה החכירה, שכן הוא לא הופעל למטרת חכירתו במשך שנים. לפנינו תוכנית חדשה: "חולדאי - פנה אותי ותפצה אותי".

וכך, משנפלה הטענה המופרכת בדבר הצורך ב"רצף טיילת" וקמה התנגדות ציבורית, התקפל ראש העיר מעמדתו והנהלת הבריכה הודיעה באוקטובר 2003 על "סגירה לצורך שיפוצים". ראוי להדגיש, כי הבריכה פתוחה באופן רציף, חורף-קיץ, מזה 50 שנה, וכי על-פי חוזה החכירה מחויב המפעיל להקפיד על תחזוקה שוטפת. על מהנדס העיר לאכוף זאת, ועל שניהם להימנע ממצב של סגירת הבריכה.

טענותיי באותה עת, בדבר מזימה שלטונית נדל"נית ורצון של ראש העירייה להיטיב עם מיטיבו, הוכחשו נמרצות על-ידי ראש העירייה ועושי דברו (כמו בפרשת החניונים). רק לאחר פנייה לערכאות נקבע, כי הבריכה תיפתח לאחר השיפוצים. ואכן נפתחה הבריכה. ואולם, לא חלפו אלא חודשים ספורים ואיום הסגירה התחדש והתרגש: המפעיל הודיע למתרחצים כי בכוונתו לסגור את הבריכה.

סגירת הבריכה לחודשי החורף מהווה לדעתי הפרת חוזה. לברוני השלטון, הנחזים להיות "נאמני ציבור", שמורה הזכות החוזית והחובה הציבורית לדרוש ולכפות פתיחתה של הבריכה, או לחילופין החלפת המפעיל. העובדה שאינם עושים זאת הינה עדות לכשל בתפקוד ובשליחות הציבורית.

יודגש: בריכת גורדון הינה בריכה ציבורית, הממוקמת על קרקע ציבורית וייעודה ציבורי. בשנות ה-50 הוחכרה הבריכה בחכירת משנה למפעיל, שמקום מושבו בעיר ואדוז, בירת ליכטנשטיין.

בריכת גורדון הינה רכוש ציבורי, היחידה בגודלה וייחודה במימיה המלוחים. זהו משאב טבעי שאי אפשר להעתיקו או לבנותו מחדש במקום אחר. מדובר בנכס עירוני המסב הנאה מרובה ומזור למשתמשיו, על כל מגווניו, ומהווה מקור הכנסה לקופת העירייה, בדרך של דמי שימוש ותשלומי ארנונה.

לפנינו איפוא מוסד ציבורי עתיר מוניטין ופופולריות, מניב הכנסות, ושאינו נופל לטורח על כתפי משלם המיסים.

הטענה לפגיעה כביכול בתמ"א 13 טענת סרק היא, מן הטעם הפשוט שהבריכה הוקמה בשנות ה-50 ואילו תמ"א 13 נולדה בשנות ה-80.

מה עושים ברוני השלטון, לאחר שמזימתם לחסל את הבריכה ולהופכה לחלק מרצף מקרקעין נדל"ני לא צלחה לפי שעה? פונים להסתה ולסיפורי בדים. וכך הפכו באחת משתמשי בריכת גורדון לאצולה קטנה, מיוחסת וחמדנית.

במניפסט שלו אומר קייזר: "גזילתם של כ-20 דונם מחופי תל-אביב עבור קומץ משתכשכי בריכת גורדון"... איך אפשר לכנות את הניסיון לשמר נכס ציבורי ולהותירו בידי הציבור ולמנוע העברתו לידיים פרטיות גזילה? עובדה. בעולמם של חולדאי וקייזר הכל אפשרי. שחור הוא לבן ולהיפך.

טענת קייזר כי הבריכה משמשת רק "קומץ" היא פנטסטית, בפרט לאור העובדה שלעירייה, כבעלים של הבריכה וכ"נאמן ציבור", יש את היכולת והחובה לפתוח הבריכה לכל דכפין.

הטענה לקונספירציה "תקשורת - סלבריטאי הבריכה" מופרכת גם היא לאור העובדה, שהעירייה השופכת מידי שנה עשרות מיליוני שקלים ממיסי תושביה בפרסום ופיאור עצמי בעיתונים, ורואה תמורה להשקעותיה, מתחזה עתה לקוזק הנגזל, ומלינה על התקשורת. זה תמיד עובד.

ועוד: "שטחי בריכת גורדון סגורים בחומות ומגודרים, לשטח הבריכה וסביבתה נמנעת הגישה והתנועה החופשית לכלל הציבור". מי סגר, קייזר? אני? המתרחצים? העירייה סגרה! ולא רק את הבריכה, גם את הטיילת העוברת במרינה סגרה, בשערים שהוקמו שלא כדין. אין גבול למניפולציה?

הבריכה היא בבעלות העירייה. בסמכותה המוחלטת של העירייה מכוח חוזה החכירה לקבוע את כל דרכי הניהול, לרבות מחיריה. היא סוברנית לפתוח אותה לכלל הציבור. היא יכולה להעמיד אותה בשעות הבוקר לרשותם של תלמידי בתי ספר. לא חסרות דרכי הפעלה משרתות ומועילות ציבורית, אבל את מי בכלל מעניין בקומה ה-12 האינטרס הציבורי, אלא לצרכים דמגוגיים.

השורה החזונית הבאה במאמרו של קייזר הרסה אותי סופית: "כיכר הנושקת למרינה (שסגורה ע"י העירייה בפני התושבים בשערי ברזל שלא כדין. ג.ה.) ולמשק כנפי הסירות העוגנות בה.. ופתוחה אל האופק". מה עוד תבקשו אזרחים? התברכתם בשלטון משוררים.

אחרית דבר: מאמרו של מהנדס העיר יכול היה לשעשע אלמלא הדברים היו כה עגומים ופגומים. בכל מערכת מתוקנת איש כזה היה עף כמו טיל אחרי פרסום הדברים.

הכותבת היא חברת מועצה העיר.